עמק יהושע חלק ב קעג

כמו שהקשו המפרשים האחרונים לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' רובא מסייע להמוציא לא מפקינן מן המוחזק. ואמאי נהי דבתורת ממונא לא מצינא לאתויי עליו ניתי עליו מתורת איסורא שהרי כשרואין ב"ד שעובר על ס' איסור כופין אותו ומפרישין הימנו וגזל נמי איסורא הוא. וא"כ נכוף להמוחזק להוציא מידו מצד איסורא דבאיסור הולכין אחר הרוב. ובאמת לא קשה מידי. דהכא כל האיסור הוא משום ממון. וא"כ כיון דקיי"ל דבממון לא אזלינן בתר רובא ממילא ליכא איסורא. ועיין בתשובה (סי' ט"ז) וכה"ג ביארתי בתשובותי (סי' י"ח) על התוס' דסוף מעילה (דף כ"א) בההיא דתנן התם פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כו' כיון שהוציא את הראשונה מעל והקשו התוס' תימא דליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו'

ולכאורה יש להקשות דהא אמרינן בפ"ה דביצה (דף ל"ח) דממונא לא בטיל ואע"ג דקא מסקינן התם דאע"ג דממונא לא בטיל אעפ"כ איסורא מיהא בטיל. היינו דוקא בדבר שאין האיסור תלוי בממון כגון נבילה בטילה בשחוטה דאע"ג דאית ליה בעולם בטלה. היינו דוקא שאין האיסור מחמת הממון וכן לענין תחומין העיקר תלוי במה שקנה שביתה מעיו"ט ואפי' אם הי' מקנה לו עתה לא מהני. וע"כ אין האיסור תלוי בממון כל כך. אבל במקום שכל האיסור הוא רק מפני הממון כגון פרוטה בכיס זה של הקדש וא"כ כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל וכתבתי שם דאפשר דלא מחלקינן בזה אלא דאמרינן בכל מקום נהי דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטל אפי' במה שהאיסור תלוי בממון ג"כ

אך דיש לומר דבהקדש ג"כ חלוק האיסור מהממון וכמו דאמרינן בפ"ה דב"ב (דף פ"ח) א"ר לוי קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא ופי' הרשב"ם גזל הדיוט הקדים בו חטא למעילה דכתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו מיד בהתחלת גזל קרי ליה חטא משעת כפירה, וגבי הקדש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו נקרא חוטא עד שנהנה. וא"כ כיון שאין החטא בא עד שעת הנאה ע"כ הוי ב' דברים האיסור והממון ואע"ג דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל [וע"ש שכתבתי שיש לומר משום דהוי ממון שאין לו תובעין וע"כ ממונא נמי בטיל אבל במקום דהאיסור הוא רק משום ממון וע"כ תלוי האיסור בממון

ובזה יתיישב מה דא"ר לוי (שם בב"ב) קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות כו' דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה. דכל כמה דלא מהדר ממונא. אפי' אם ועשה תשובה על עבירה אעפ"כ אינו נמחל החטא עד שיוציא הגזילה מת"י ואי אפשר בתשובה. וע"ז אמר קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה. והחטא בא משעה שגזל. וע"כ תלי האיסור בממון וכל זמן שלא החזיר הממון אינו נמחל החטא כלל. משא"כ בגזל גבוה שהקדים מעילה לחטא דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דלא הוי חטא עד שעת הנאה אבל בגזל הדיוט כתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל דהחטא הוי מהתחלת הגזל וע"כ כיון דהאיסור והממון חלים בבת אחת הרי הם תלוים זה בזה. וכל זמן שלא החזיר לחבירו הגזל אין הקב"ה מוחל לו על האיסור אפי' אם ועשה תשובה. וכמו דאמרינן בפ"ק דברכות (דף י"ט) אבל בממונא עד דמהדר למריה. אבל בלא"ה אינו יכול לעשות תשובה כלל. וע"כ אין המשל דומה לנמשל לא' שהיה חייב לחבירו משום דכבוד המלך אינו שייך להחוב

[ואע"ג דאיתא בש"ע חו"מ (סי' ע"ג ס"ק ז') דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן והגיע השמיטה בינתים או שמחל לו פטור משבועתו. אלמא דאם נשבע לפרוע לחבירו תלי האיסור שבועה בממון וכיון שנמחל הממון ממילא אזלא השבועה. אלמא דגם בזה תלוי האיסור בממון וכיון שנמחל הממון ממילא אזיל האיסור זה אינו דהתם היינו טעמא דכיון שהגיעה השמיטה או מחל הוי כאילו נתקיים השבועה. דמה לי אם פורע לו החוב או שמוחל לו וע"כ לא דמי למה שכתב הרמ"א בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחבירו. אעפ"י שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב מכח שבועתו דהתם כיון דלא היה חייב כלל ליכא למימר דכמו דקיים שבועתו דמי דכיון שלא היה חייב מעיקרא. וע"כ צריך לשלם מכח שבועתו וכמו שביארתי החילוק שבין מחילה דמעיקרא ובין מחילה דלבסוף בתשובה (ס' ה') ובדרוש א' וא"ש וע"ש ודו"ק. וכן נמי יש לומר במה שכתב הט"ז ביו"ד (ס' שכ"ט) במה שכתב שם המחבר ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפורעו או לעשות לו מלאכה, והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר וכתב ע"ז הט"ז פירוש שאמר הריני כאלו נתקבלתי מקצת הפרעון דה"ל כאלו פרעו לו אותו מקצת מ"מ לא הותר לו השאר דלגבי אדם אחר לא אמרינן דהותר כולו כיון דכבר נתחייב לחבירו לפרוע לו הכל לא הפסיד במה שויתר לו מקצתו ע"כ. ולע"ד לא מן השם הוא זה אלא הטעם דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא דוקא בניתר ע"י חכם דעוקרו מעיקרא או כגון שאומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם כמו דאיתא בנדרים (דף כ"ז) אבל הכא מה שאומר הריני כאילו נתקבלתי הרי קיים השבועה מה ודאי דאם קיים שבועה במקצת צריך לקיים כולו] וע"כ צריך כל א' שיראה לפייס את חבירו שימחול לו ואם יש בידו מל של חבירו צריך להחזיר לו הגזל או שארי תביעות שיש עליו. וכמו דאיתא בירושלמי ספ"ח דב"ק אדם שסרח לחבירו וביקש ממנו ולא קיבלו יעשה שורת בני אדם ויפייסנו דכתיב ישור על אנשים ואם עשה כן מה כתיב תמן פדה נפשו מעבור בשחת. ויבקש מהקב"ה שימחול לו על מה שחטא לפני המקום בזה. שהרי עבר נמי על לה"ר או רכילות או לאו דגזל. ואז יכפר עלינו יוה"כ כפרה שלמה אמן

דרוש ז לעשי"ת

גרסינן בפ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר. עבד שרבו מקרב לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו. אמר ריב"ז או לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות

ואיתא במדרש מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים. כמה נביאים העדתי בכם רבי ורבי נתן ר' אומר נביא א' בבוקר ונביא אחד בין הערבים הדא הוא דכתיב ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה ר' נתן אומר שני נביאים בשחרית ושני נביאים בערבית הה"ד ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח השכם בבוקר ושלוח בערב. עוד במדרש איכה ג' נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה ירמיה. משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה ירמיה אמר איכה ישבה בדד. ויובן בהקדם הא דאיתא במדרש איכה חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה וכו' אבל ישראל חטאו ולקו ע"כ לנדה היתה

ויובן ע"פ מה דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף פ"א) מי שלקה ושנה כו' היו כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ובמלקיות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא יקרובי הוא דלא מקרב קטלא כו'. ואמרינן התם דפליגי דמר סבר עבירות מחזיקות ומר סבר מלקיות מחזיקות וא"כ למ"ד מלקיות מחזיקות מי שלקה ושנה דינו אח"כ בכיפה אע"פ שאין מגיע על העבירה רק עונש מלקות רק כיון שלקה ושנה ע"כ כונסין אותו לכיפה ע"ז אומר חטא חטאה ירושלים ע"כ לנידה היתה ואיתא. במדרש ע"ו שחטאו ולקו פי' שחטאו ולקו