עמק יהושע חלק ב קסג

תשמרו להקריב לי במועדו עולת תמיד העשויה בהר סיני שהם יכולים להקריב קרבן של חובה ג"כ

ובזה יתיישב המדרש שאמר לו השטן למחר אומר לך שופך דם אתה ששפכת דמו של יצחק. פי' שאמר לו לאברהם שזה אין ביכולת וטבע האנושי לשחוט את הבן שניתן לק' שנה בכונה רצויה שיהיה לרצונו וא"א לשחוט לשמה במח' רצוי' וכיון שא"א לשחוט לשמה א"כ בשלמא בבהמה הנקרב' אפשר להקריבה ממ"נ אם יכוין לשמה כפי שצריך עולה לבעלים לשם חובה, ואם לאו ה"ה נדבה כמו שביארתי. אך זהו דוקא בבהמה שאפשר להקריבה לשם נדבה ג"כ אבל להקריב את אדם לשם נדבה זהו ודאי דאסור דהא אין להקריב אלא אם הקב"ה מצוה וה"מ אם עולה לשם חובה נמצא שמקיים הצווי של הקב"ה ומקבל שכר ע"ז אבל אם אינו מכוין לשמה כמו שצריך נמצא דמקריב אדם לשם נדבה ונמצא דהוי שופך דם. וע"כ אמר השטן לאברהם למחר אומר לך הקב"ה שופך דם אתה פי' שבודאי לא תוכל לכוין השחיטה בבנך יקירך לשמה כמו שצריך ונמצא ששפכת דם חנם כיון שלא עלה לבעלים לשם חובה ותהא נענש על ששפכת דם חנם מוטב היה לך לפרוש ולומר שלא תוכל לכוין המצוה לשמה כמו שצריך ומתיירא אתה לשחוט שלא תהיה שופך דם ואף על פי כן לא שמע אברהם ורצה נקיים מצות הש"י בזריזות כאדם שהולך לשמחת בנו ומוליך בנו לחופתו

ובזה יתיישב המדרש תנחומא ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים שהיה ממהר והולך לשוחטו ויאמר אל תשלח ידך אל הנער א"ל מי אתה א"ל מלאך אמר ליה כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי מיד ייקרא מלאך ה' אל אברהם שנית שלא רצה לקבל מן הראשון. וצריך להבין דהא מסתמא המלאך נאמן בשליחותו של הקב"ה ולמה לא רצה לקבל מן המלאך. אך הענין הוא שאברהם נתיירא אולי שמה שאמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער הוא לא מפני שדומה לפני הקב"ה כאלו הקריב את יצחק אלא שהוא מפני שלא כוין כונה רצויה ואסור להקרוב האדם לשם נדבה ע"כ שלח לו ע"י המלאך אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. וע"כ א"ל מי אתה. א"ל מלאך. א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי. ועכשיו אם הוא מבקש יאמר לי בעצמו. ויובן עפ"י מה שכתבו התוס' בריש תענית (דף ג') שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה כמו דכתיב ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה דגבי חושך לא הזכיר הש"י וע"כ נתיירא אברהם שאוני אמר לו ע"י המלאך מפני שקרבנו לא נתקבל לרצון וע"כ אמר לו אל תשלח ידך אל הנער שאסור להקריב את האדם לשם נדבה. וע"כ נשא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך כו' ויקח את האיל ויעלהו תחת בנו וכמו דאיתא במדרש דהאי תחת הוא כאומר זו תמורת זו זו תחת זו. פי' שהתפיס הקדושה של יצחק בהאיל ושוב אמר לו המלאך שנות כי יען אשר עשית את הדבר הזה שמה שהקריב את האיל הוא כאלו הקריב יצחק בעצמו שהתפיס הקדושה של יצחק בהאיל ועתה אם היה אסור להקריב את יצחק מפני שאין הכונה רצויה א"כ איך היה עולה קרבנו של איל תחת יצחק אלא ודאי דקרבנו נתקבל לרצון לפני השי"ת

והנה כשם שהקרבנות צריכים מחשבה וכונה רצויה ה"נ בשופר שאע"פ ששופר הוא מצוה ככל המצות אעפ"כ הא דבעינן מחשבה רצויה הוא דוקא במקום הראוי לעבודה כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') שאין המחשבה מוטלת אלא במקום הראוי לעבודה ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף כ"ו) כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. וע"כ אולי לא יהיה הכונה בתקיעת שופר כראוי ע"ז אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. פי' שהקב"ה מצרף מחשבה הראשונה להמעשה והוי סתמא לשמה

והנה אמרינן ברפ"ג דר"ה (דף כ"ו ושם) עולא אמר טעמא דרבנן דאמרי דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה הוא כדרב חסדא דאמר ר"ח מפני מה אין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. והטעם הוא משום כיון דלזכרון אתא כבפנים דמי. וא"כ כיון דפסול שופר של פרה מפני שאין קטיגור נעשה סניגור א"כ האד' התוקע כיון דבכל השנה אנו מדברים בפינו דברים בטלים ולה"ר. וכמו דאמרינן בפ"ו דב"ב (דף קס"ה) דאבק לה"ר אין אדם נצול מהם בכל יום וא"כ אין קטיגור נעשה סניגור דגבי אדם נמי אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור כמו שכתבו התוס' בפ"ד דסנהדרין (דף ל"ה) דהטעם דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו הוא משום שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור. ומכ"ש בשופר דודאי אין קטיגור נעשה סניגור כיון דלזכרון אהא כבפנים דמי

ובזה יובן המדרש (פ' אמור) כל השנה כולה עוסקים במלאכתם ובר"ה נוטלין שופרותיהן ותוקעים לפני הקב"ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים פי' שהמדרש אומר ומתמיה כל השנה כולם עוסקים במלאכתם ובר"ה ניטלין שופרותיהם ותוקעים. והקב"ה מתמלא עליהם רחמים. וא"כ קשה דאמאי הא קטיגור נעשה סניגור. ולכאורה אפשר לומר שהענין כמו דכתיב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכיון ששומעים קול שופר כל א' חרד מאימת יום הדין אזי נשבר לב האבן בקרבו וכמו דאמרינן היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים פי' דכמו דעובר אין לו חזקת חיותא כמו דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ז') כך נמי בר"ה מסתלק כל החיות של העולמות עד שנותנים חיות מחדש וכמו דאמרי' זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכמו שכתבו התוס' בר"ה (דף כ"ז) וכמו שיבואר לקמן שאנו אומרים ועל המדינות בו יאמר כו'

וכמו דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ה') ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי כי על כל נעלם יביא האלהים במשפט אם טוב ואם רע עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו ויובן עפ"י מה דאמרינן בפ"ה דגטין (דף נ"ד) דקנסינן שוגג אטו מזיד אפי' בדיני אדם. והא דאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הירצה משים דגברא לכפורי נפשיה קא מיכוין ואנן ניקום ונקנסי'. וכן הא דאמרינן המעשר בשבת בשוגג ואכל במזיד לא יאכל הוא דגברא לתקוני קא מתכוין ואנן ניקום ונקנסיה אלמא דאם מתכוין לדבר מצוה לא קנסינן שוגג אטו מזיד וע"כ ר' יוחנן כי הוי מטא להאי קרא בכי כי על כל נעלם יביא האלהים במשפט אם טוב ואם רע. עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לי. ואמרינן התם מאי אם טוב ואם רע זהו הנותן צדקה לעני בפרהסיא ואם כן אפי' בעוסק בדבר מצוה אעפ"כ יביא במשפט על כל נעלם וא"כ הא שמתחייב אפי' בנותן צדקה לעני בפרהסיא היינו משום ששוקל לו שגגות כזדונות דהיינו שהשוגג נחשב כמו מזיד וע"כ מחייב אף אם עשה המצוה שלא כהוגן בשוגג. ולכאורה קשה דהא אמרינן במגילה (דף י"ד) שמא אתה דן כו' על שוגג כמזיד. אך לפי מה שביארתי א"ש דבשעת המשפט שהוא בר"ה שהוא יום הדין וג' ספרים נפתחים בר"ה וכמו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביו"כ. אמר להם אפשר מלך יושב טל כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. פי' דספרי חיים נמי