עמק יהושע חלק ב קסב

על דמן של רשעים שנשפך וא"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר לאחר שמת הרשע על רשעו ע"ז אומר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר וכו' באמרי לרשע מות תמות כו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש פי' שאע"פ שהוא רשע גמור וע"כ תאמר שכיון שהוא רשע ע"כ לא אבקש דמו מידך שאע"פ שמת על שלא הוכיחו אותו אעפ"כ לא יהא הצדיק נתפס על שמת על שלא הוכיח אותו ע"ז אומר הוא רשע בעונו כו' פי' שאע"פ שהוא רשע ובעונו ימות אעפ"כ את דמו מידך אבקש ואח"כ אומר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולא כתיב הוא רשע בעינו ימות רק סתם הוא בעונו ימות פי' אע"פ שהוא אינו רשע רק שחטא באותו עון וא"כ הוה אמינא שכיון שהוא אינו רשע ע"כ הוא מוכרח להוכיחו פעמים הרבה אע"פ שאינו שומע לו ע"ז אומר ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת שמכיון שהוכחת אותו והוא אינו שומע אינו מוכרח להוכיחו עוד וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף נ"ה) דבס' אי מקבלי מיני' צריך להוכיח אבל היכא דודאי לא מקבל מיני' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וע"כ צריך כל א' לחזור בתשובה ויהיו נכתבים בספרן של צ"ג לאלתר לחיים א"ס

דרוש ד ליום א' של ר"ה

כתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ואיתא במדרש בחדש הזה תחדשו מעשיכם ואמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) א"ר יצחק כו' למה תוקעים ומריעים כשהם יושבין ותוקעין ומריעים כשהם עומדין כדי לערבב השטן. והנה אמרינן בר"ה (שם) אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אנו עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. והענין יובן בהקדם המדרש (פ' וירא) בא לו סמאל אצל אברהם אבינו א"ל סבא סבא אבדת לבך בן שניתן לך לק' שנה אתה הולך לשוחטו א"ל ע"מ כן כו' א"ל למחר אומר לך שופך דם אתם ששפכת דמו של בנך א"ל ע"מ כן ע"כ. וצריך להבין דאיך אמר לו כזאת שלמחר יאמר לו שופך דם אתה. הא אדרבא קיים מצות ה' ועמד בנסיון גדול כזה ואיך אפשר שלמחר יאמר לו שופך דם אתה אתמהה. מהו טענת השטן שאמר לו. והנה בילקוט פ' וירא איתא אמרו אותו היום שהעלה אברהם אבינו את יצחק על גבי המזבח תיקן הקב"ה שני כבשים א' בשחרית וא' בין הערבים שנאמר את הכבש האחד וגו' וכל כך למה שבשעה שישראל מקריבים תמידים על המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם ע"כ

והענין יובן עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ב') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ואמרינן התם דמפיק ליה מהאי קרא דכתיב ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך כו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהיה נדבה. ועוד אמרינן התם דסתם זבחים לשמן קאי וצריך להבין דמפני מה אמרינן דסתם זבחים לשמן קאי הא אמרינן בספ"ד דזבחים (דף מ"ה) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח לשם השם ומ"ט קאי מסתמא לשמה. אך הענין הוא דמעשה אבות סימן לבנים. וכל מה שעשה אברהם אבינו היה למען יירשו בניו אחריו אהבתו וצדקתו. וזה היה כל ענין של העקידה למען יעקוד את יצחק באהבה ושקידה גדולה ובשעה שעקד את יצחק כוון כל הכוונות וכל הפנינים שהזבח נזבח לשם ריח ניחוח בתשוקה נפלאה. ובזה יתיישב המדרש באותה שעה תיקן הקב"ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים שנאמר את הכבש האחד דאלמלא לא הוריש אברהם אבינו את הירושה הזאת דהיינו מחשבת הקרבן לשמה לא היה יכול לצוות את ישראל שיעשו קרבן שיהא ריח ניחוח דאם אינו נעשה לשמה אינו עולה לבעלים לשם חובה רק בתורת נדבות וכמו דאמרינן אם כמו שנדרת והיה נדר ואם לאו יהיה נדבה. ולכן כיון שנטל אברהם לעקוד את יצחק בנו בכוונת הקרבן כפי שצריך באותה שעה תיקן כו' וכשישראל מקריבין את מתמידין באותה שעה הקב"ה זוכר עקידת יצחק ומצרף מחשבת אברהם אבינו למעשה שישראל עושין ומקריבין את התמידין ונמצא שהתמיד נקרב לשם ששה דברים ועולה לבעלים לשם חובה

ובזה יתיישב המדרש פ' צו ר"א בר כהנא ור' חנן אמרו משל למלך שהיו לו ב' מגירסין בישל לו האחד תבשיל אתא ואכלו והיה ערב לו ועשה השני תבשיל ואכלו וערב לו ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר אלא במה שהוא מצוה את השני ואמר לו התבשיל הזה תעשה לי אנו יודעים שהשני ערב לו ביותר. כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח הקריבו ישראל והיה ערב להקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוח תשמרו להקריב לי במועדו אנו יודעים שקרבנן של ישראל ערב לו ביותר הה"ד וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם זה משה וכשנים קדמוניות זה שלמה וצריך להבין דאמאי הקרבן של ישראל ערב לו ביותר מקרבן של נח אבל לפי מה שביארתי א"ש דנח כיון שלא היה לו גדול כמו אברהם והיה קודם לאברהם לא היה יכול להקריב הקרבן בכל הכוונות של הששה דברים ורק ישראל כשהקריבו כמו שנאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח (במדבר כ"ח) וכמו דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ז') דב"ה סברי דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי הם כוונו בכל הכוונות וע"ז אומר המדרש ואיני יודע איזה קרבן ערב לו ביותר כשהוא אומר ומצוה את השני כתבשיל הזה תעשה לי. אנו יודעים שקרבן של ישראל ערב לו ביותר. דישראל יכולים להקריב קרבן של חובה משום דסתם זבחים לשמה קאי משום דירשו זאת מאברהם אבינו ע"ה וסתמא דאינש דניחא ליה במאי דעביד אבוהון. והקב"ה מצרף המחשבה והכונה טובה של אברהם לבניו ע"כ יוכלו להעלות הקרבן לשם חובה. משא"כ בנח שלא נתקבל לרצון כ"כ אלא משום דאפי' אינו עולה לשם חובה משום דאינו בכונה הראויה בכל הששה דברים אעפ"כ הא אמרינן דאפי' שלא לשמה נמי כשר אלא שלא עולה לשם חובה. וע"ז אומר המדרש דהראיה שהקרבן של ישראל שהקריבו בהר סיני נתקבל לרצון כפי הכונה הרצויה דאל"ה איך תעלה אח"כ לשם חובה. ובזה א"ש המשל של המדרש שיש ב תבשילין שעושין לכבודו של מלך תבשיל האחד מה שעושין בני הכפרים ויוצאין לקראתו. דאף שעושין כבוד למלך ומקבל מהם אעפ"כ אין זה עיקר סעודתו של מלך אלא שעושה להם קורת רוח ומקבל מהם. אבל בני הכרכים שיודעים איך לתקן סעודה לפני המלך ועושין סעודה לכבודו של מלך מהם מקבל המלך והוא סעודתו של מלך שאוכל ומקבל עוד סעודה כזו. וכן הנמשל בנח אע"פ שקבל הקב"ה כמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח. אעפ"כ אין זה עיקר הקרבן כמו שצריך להיות אבל אעפ"כ כשר דלא גרע מנדרים ונדבות. אבל מה שהקריבו ישראל הם כוונו לעיקר קרבן של המלך וע"כ צוה להם את קרבני לחמי לאשי