עמק יהושע חלק ב קסא

דסנהדרין (דף כ"ט) מנין שאין טוענים למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היו לו לנחש לטעון ולא טען כו' ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. והקשה הש"ך (בחו"מ סי' ל"ב) דאיזו טענה היא זו דהא אמרינן בפ"ב דקדושין (דף מ"ג) דאפי' למאי דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה מתחייב בד"ש. ואמרינן התם דדינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו וא"כ הא הכא בד"ש הוא וא"כ איזה טענה היא זו דהא דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומטין הוא בדיני אדם אבל בד"ש מיהא חיוב [והא שכתבו התוס' בר"פ הכונס (דף נ"ו) גבי השוכר עדי שקר לחבירו דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דדוקא שוכר אבל אם לא שכרן פטור. והביא ראיה מהא דהשולח הבערה ביד פיקח הפיקח חייב משמע דשולח פטור אף מד"ש היינו דוקא שיתחייב לשלם בד"ש בעינן דדוקא שישכור השליח אבל שיהיה עליו עונש בידי שמים אפי' לא שכרן נמי. וכן כתבו האחרונים שיש חילוק בין חיוב תשלומין בידי שמים ובין עונש בידי שמים דבעונש בידי שמים מחויב אפי' לא שכר את השליח]

ובזה ביארתי המדרש שאמר דוד מלפניך משפטי יצא אמר לו הקב"ה וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם אמר הם אינם מקבלים שוחד אבל אתה מקבל שוחד תשובה ומע"ט. הוי מלפניך משפטי יצא. וביארתי שהענין הוא שהקב"ה אמר לדוד וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם דהא חטא של דוד היה שהרג את אוריה החתי ע"י ששלח ליואב להעמידו בראש המלחמה וכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ואמרינן בקדושין דשמאי הזקן קא סבר דיש שליח לדבר עבירה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון אבל לת"ק מיחייב מיהת בד"ש וע"כ אמר הקב"ה לדוד וכי על חנם בראתי סנהדרין לך ודן לפניהם שבדיני אדם פטור משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בד"ש חייב וא"כ מוטב לדונו בסנהדרין ע"ז אמר דוד מלפניך יצא. והענין הוא דהטעם דבד"ש חמור יותר מדיני אדם דבדיני אדם פטור טל הא דעשה ע"י שליח ובד"ש יש עליו עונש הוא משום דבדיני אדם אין מועיל תשובה וע"כ הקילה התורה שאין דנים כי אם ע"י מעשה עצמו ממש אבל בד"ש שיש לזה רפואה בתשובה החמירה תורה שיהא עונש עליו בדבר קל אפי' אם עשה ע"י שליח ואפי' לא שכרו אעפ"כ יש עליו עונש בידי שמים דהא אפשר לו לעשות תשובה וע"כ החמירה התורה ע"ז אמר דוד אע"פ שאתה מעניש אף על חטא קל אעפ"כ אף שהחמיר עליו בתחילתו הקיל בסופו להיות מועיל תשובה וע"י התשובה זדונות נעשים לו כזכיות ע"ז אמר דוד מלפניך משפטי יצא שאתה מקבל שוחד תשובה ומע"ט הוי מלפניך משפטי יצא. וא"כ כיון שביארתי שיש עונש בידי שמים אפי' לא שכר את השליח הדרא קושיא לדוכתה דמה היה לו לנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דזהו טענה בידי אדם אבל לא בד"ש דמתחייב ע"י שליח אע"ג דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין

והנה המ"ל כתב בהלכות רוצח לתרץ קושית הש"ך מהא דסנהדרין דמשמע דפטור אף מד"ש משום דהתם זה נהנה זה מתחייב. וראיתי לספר המקנה שהשיג שם על המ"ל וכתב דאע"פ דאמרינן בקדושין (דף מ"ג) לא מצינו שזה נהנה זה מתחייב אפ"ה בדיני שמים מיהת חייב ע"ש ותירץ שם המקנה דהא דאמרינן שולח ביד פיקח הפיקח חייב ומשמע דפטור המשלח נמי אפי' מד"ש וע"כ אין קושיא מההיא דנחש דכיון דבקבלת אדם וחוה חיוב עונשן נפטר הנחש אם היה טוען דברי הרב כו' ע"ש. [ולי נראה דלא דמי דהתם מכיון דשילם הפיקח הרי כבר קיבל תשלומי הזיקו ומאי חיוב בד"ש איכא הכא כיון דקיבל הלה תשלומי הזיקו אבל הכא אע"פ שהחוטא קיבל עונשו אעפ"כ הרי הלה חטא נמי במה שהסיתו לדבר עבירה. ודמי למה שכתבו התוס' בב"ק (דף מ') אהא דאמרינן התם כופר אי אמר רחמנא ולא ב' כופרין דאע"ג דלגבי חטאת אמר בפי המצניע (דף צ"ב) גבי המוציא ככר לרה"ר והוציאוהו שנים חייבים ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת. התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אם מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עכ"ל. והכא נמי גבי שילם הפיקח למה ירויח זה במה שחבירו שלחו שליח וע"כ פטור אף בד"ש אבל הכא הרי שניהם חטאו ואף שחבירו קיבל עונשו עכ"ז הרי השני נמי חטא. ובמ"א ביארתי שזה יש מעלה בתשובה שאם השני עושה תשובה הרי עוקר החטא למפרע וא"כ דמי כמי שלא הסיתו לחבירו לחטוא וכמו שאמרו ביומא שאפי' א' שעשה תשובה מוחלין לכל העולם והרי נתמלא ההיזק והפגם משא"כ אם השני מקבל עונש עכ"ז יש חטא לחבירו שהסיתו נמי]

והשתא לפי מה שכתב המקנה שזה דמי לשילם הפיקח וא"כ השני נמי פטור אעפ"כ היינו דוקא אם האדם קיבל העונש א"כ אם היה טוען הנחש לאח"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה פטור הנחש אף מד"ש נמי אבל זה אין סברא לומר שלאח"כ שנענש הנחש פטור האדם מעונש דדמי לשילם הפיקח דזה אין סברא דהא עיקר החטא היה מה שחטא אדם וע"כ אפשר לומר דכיון שנענש האדם אח"כ יפטר הנחש על החטא שאינו חיוב רק בד"ש על שהסיתו לחטוא אבל בהיפוך אין סברא לומר שכיון שנענש הנחש יפטר האדם דהא חטא האדם חמור יותר שהוא בעצמו חטא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין

ובזה יתיישב הכתוב ביחזקאל (כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר. הענין הוא שהצדיק נענש על חטא קל על שלא מיחה ברשעים והרשעים נידונים על חטא שהם בעצמם חטאו וא"כ עונש הצדיקים קיל יותר כמו שכתבו התוס' ברפ"ו דשבועות (דף ל"ט) דאין נענשין מעונש העבירה אלא משום דלא מיחו וא"כ אם היה הרשע מת נידון תחילה והיה מיתתו כפרה היה אפשר שינצל הצדיק אבל כיון שהצדיק נידון תחילה כמו דכתב והכרתי ממך צדיק ורשע ע"כ הרשע נידון לבסוף דמחמת עונש הצדיק על שלא מיחה לא נתכפר החטא החמור של הרשע שעשה העבירה [ומאי דאמרינן בב"ק דף ס"ו אין טיבותא הוא לגבייהו יתבאר במ"א] וע"כ כתיב יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר שעל חטא הרשע לא יתכפר במה שהצדיק נידון על חטאו הקל על שלא מיחה. אך ביחזקאל (ל"ג) כתיב באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש אלמא אע"פ שהרשע מת בעונו ונידון על חטאו אפ"ה דמו מידך אבקש. אך הענין הוא דאפי' אם נאמר כסברת המקנה דכיון שקיבל החוטא עונשו על חטאו דמי להא דשילם הפיקח דזה נמי נפטר היינו לענין החטא אפשר לומר דכיון שזה נידון על חטאו נמצא דנתכפר החטא וע"כ אפשר לומר כיון דהרשע מת בחטאו א"כ החטא נתכפר וניצול הצדיק והיינו דוקא לענין החטא אבל אעפ"כ על ענין שהרשע מת בחטאו ואם היה הצדיק מוכיחו לא היה בא לידי חטא ולא היה מת הרשע וכתיב החפץ אחפוץ במות וכו' א"כ הרי עונש הצדיק חמור יותר על שבסיבתו מת הרשע ונמצא שמאבד נפש מישראל וא"כ אף שהחטא נתקן אעפ"כ יש עונש על הצדיק על שלא הוכיחו ובסיבתו נאבד נפש א' מן העולם. וכ"ת דכיון שהוא רשע אין מיתתו קשה לפני הקב"ה הא ליתא דאפי' במיתתן של רשעים כביכול הקב"ה מצטער כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו) בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי א"כ הקב"ה מצטער