עמק יהושע חלק ב קנט

ולכאורה היה אפשר לומר דלא בעינן החלפה אלא בנדר שהותר מעצמו כגון שאומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר. אבל בנדר שהתיר החכם לא בעינן שיחליף וכן כתב הש"ך ביו"ד (סי' רפ"א) והד"מ שכן נראה מדברי הטור וע"כ כיון דלא בעינן החלפה ע"כ מועיל אפי' בשני דברים נמי. ויש לי להביא ראיה לזה ממה שהקשה הרא"ש בנדרים (דף פ"ב) בהא דאמרינן התם אר"י א"ש נדרה בב' ככרות באחת מתענה ובאחת שאינו מתענה מתוך שהוא משר למתענה מפר נמי לשאינו מתענה ור"א אר"י מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה והקשה הרא"ש דאמאי לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ותירץ שם דגבי הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלמא דאפי' בב' דברים כגון ב' ככרות נמי הקשה הרא"ש דלימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו

וכן נראה ממה שהקשו התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ"ו) שהקשה ריב"ם דאתאי כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת אמאי לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלמא דבבי דברים נמי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כילו ומאי מספקא ליה להרא"ש הא בשני דברים לא שייך החלפה. אלא ודאי דאם הותר ע"י חכם לא בעינן החלפה (אלא דמלשון הרא"ש שכתב דאם נדר בשני דברים ומצא חרטה על אחת מהן משמע דבניתר ע"י חכם נמי מספקא ליה) והכא נמי בירושלמי (פ"ט דגטין) חיילי דר' יוחנן מן הדא שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל א' וא' משמע דאם לא אמר קרבן לכל א' אינו צריך פתח לכל אחד אלא אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובירושלמי (רפ"ג דנזיר) מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל כולו כו' אלא כיון קיימין באומר הריני נזיר ונזיר ובירושלמי (רפ"ה דנדרים) איתא קונם שאיני נהנה לך ולנשאל לו עליך נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני אית תניי תני נשאל בין על הראשון בין על השני שמואל ברי' דרב יוסף פי' נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ומכל הני נשמע דאם הותר ע"י חכם אמרינן אפי' בב' דברים נמי נדר שהותר מקצתו הותר כולו דדוקא אם הותר מעצמו בעינן החלפה וכמו שביארתי

ועוד הקשה שם הפר"ד וכתב דלא יכול להולמו דהא לא שייך כלל בשבועתו של אלי' דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע"י פתח או חרטה אליבא דמ"ד דנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אבל הכא גבי אלי' לא נעקר הנדר אלא נתקיים התנאי שהוא נשבע שלא יהי' טל ומטר כי אם לפי דבריו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו וא"כ לא נתבטל שבועת הטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על א' מהם. היתכן שנא' שהותר בשניהם מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה לא יתכן כלל. וגדולה מזו כתבו גדולי המורים דבהפרת הבעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' משום דאין הבעל עוקר הנדר אלא מיגז גייז וכ"ש גבי אלי' שהוא קיים התנאי וסיים שם וז"ל באופן שדברי הירושלמי שגבו ממני והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל

ולע"ד נראה דהא דהירושלמי נא מיירי כלל בענין שהותר מקצתו בהא דשקיל וטרי הש"ס בפ"ג דנדרים (דף כ"ו) ותחילה יש לחקור בהא שנשבע אלי' אם יהיה השנים האלה טל ומטר אם נשבע על שניהם דהיינו דוקא שלא יהיו ב' הדברים טל ומטר ביחד. אבל טל לבדו או על מטר לבדו לא נשבע או שנשבע אפי' על כל א' לבדו. ולכאורה חלי הך בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בשבועות (דף כ"ז) והנה המפרשים הוכיחו דשבועת אלי' היה דוקא על שניהם ביחד. והראיה דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ג') וכי מאחר דלא מיעצר אלי' אשתבועי למה ני. והקשו דאמאי קאמר אלי' אשתבועי למה לי ואמאי לא קאמר דאיך היה יכול לשבע כיון דטל לא מיעצר אלא ודאי דשבועתו היתה על שניהם ביחד וע"כ היה יכול לישבע שלא ירדו טל ומטר אלא דפריך אלי' אשתבועי למה לי. וכן משמע בירושלמי דקאמר על טל לא נשמע לו וא"כ איך נשבע אלי' אלא ודאי דשבועתו היה דוקא על שניהם ביחד. וכמו דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) בהא דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דהיינו דוקא משניהם ביחד וכמו שכתבו התוס' דזהו דוקא משניהם ביחד דאל"ה לא הוי ענבים חצי שיעור וכן כתב הר"ן בפ"ב דנדרים (דף י"ז) אלא דכל חד בפני עצמו אסור משום חצי שיעור. וכמו שהאריך הר"ן בשבועות אי אמרינן דחצי שיעור אסור בשבועה וע"כ כיון שהתיר המטר אף שההיתר הוא מכאן ולהבא ע"כ ממילא הותר הטל כיון שאין לו עם מה להצטרף דכל הטעם דחצי שיעור אסור הוא משום דחזי לאצטרופי אבל מכיון שאין לו עם מה להצטרף אף שההיתר הוא מכאן ולהבא אפ"ה מותר וכמו שהוכחתי בתשובתי (סי' ה' ד"ה ויש ע"ש) וא"כ ה"נ כיון שהתיר המטר ממילא הותר הסל דליכא חצי שיעור בטל כיון דלא יכול להצטרף עם המטר. ולפ"ז לא קשה מידי קושית הפר"ד דזה אינו שייך לפיסקא דהרא"ש. וגם בקושיא השניה אינו שייך להא דאמרינן התם דבעינן דוקא שיהא חרטה דמעיקרא והתם אמרינן נדר שהותר מקצתו דהתם קאי דוקא למה שאסור בכל א' לבדו והירושלמי קאי דוקא למה שאין האיסור אלא משניהם ביחד

[וכה"ג מצינו בש"ס שאעפ"י שהלשון הוא א' אעפ"כ אין פירושם שוה כמו דאמרינן בספ"ב דסוטה (דף מ"ח) בעי רבא כתב ב' מגילות לב' סוטות כו' חזר וחלקו מהו יש ברירה או אין ברירה ופי' התוס' דהאי קרא מיבעי' ליה אם יש ברירה או אין ברירה אין ההיא כמו דאמרינן בש"ם אם יש ברירה או אין ברירה דהא הכא הוברר מעיקרא אלא האיבעי' הוא אי קפיד קרא ע"ש בתוס'. וכן נראה לי ג"כ הא דאמרינן בסוטה (דף ט"ו) בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחי אדחי כו' אינו כמו דאמרינן בכל מקום בש"ס יש דחוי או אין דחוי אצל מצות כמו שהקשו התוס' מהא דזבחים (דף יח) בגדי כהונה שהיו מטושטשין כו' וכן יש לי להקשות מהא דאמרינן בערכין (דף י') אבוב היה במקדש כו' צלצל היה במקדש והיה קולו ערב ונפגם כו' וכן קשה לי אמאי לא מסיק רב אשי ע"ז כמו דמסיק בזבחים (דף ל"ד) רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי ועוד אי גרסינן שם ר' אלעזר כמו שכתב בגליון הש"ס הא ר' אלעזר לית ליה דחוי כמו דאמרינן בזבחים (דף עד) הוא דאמר כחנן המצרי אלא ודאי דהאיבעיא הוא אי קפיד קרא מה מים שלא נשתנו כלל מעולם או דלמא לא קפיד קרא אלא שלא יהא בשנוי בשעת מעשה ולא כמו דאמרינן בכל מקום יש דיחוי או אין דיחוי וכן הכא נמי אין הפי' בירושלמי כמו דאמרינן בכל מקום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלא מחמת שאין לו עם מה להצטרף כמו שפירשתי]

וזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן הא דהודיעהו על המטר הוא מפני החשד משום דמינכר אבל טל דלא מינכר א"צ להודיעו משום דליכא חשדא. ובזה יתבאר הגמ' דסוטה (דף ל"ה) דאמרינן התם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש כו' למחר כל לישנא דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה אשתעי איהו בלה"ק לא הוי קא ידע מאי אמר א"ל אגמרי אגמרי' ולא גמר א"ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה כו' א"ל אבי השביעני לאמר כו' א"ל זיל אתשיל אשבועתך א"ל ואתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך א"ל וקבור את אביך כאשר השביעך ועי' תוס' שם, והרא"ש כתב בגטין (דף ל"ה) והביא דעת ר"ח דהא דצריך בפניו היינו דוקא היכא דנדר מחמת טובה שעשה לו דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה הי' מסור ביד נ"נ להורגו וע"י השבועה הניחו ע"כ בעינן בפניו. וכן מוכח בסוטה פ' ואלו נאמרים (דף ל"ו) ובירושלמי דנדרים מפרש טעמא הא דאין מתירין הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושה מפני החשד שלא יחשדו אותו שנדר הנאה בפניו שחילל נדרו בלא התרה. ולהני טעמי מתירין את הנדר שלא בפניו רק שיודיע לי ההיתר. וטעמא דגמ' דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו בידיעתו כמו אין חבין לאדם שלא מדעתו אלא בפניו עכ"ל. ומיהו לדינא אע"פ שלא עשה לו טובה אעפ"כ צריך להודיעו מפני החשד כדעת הירושלמי אלא דאם עשה לו טובה אין מתירין לו אלא מרצונו. אבל אם לא עשה לו טובה אע"פ דלא בעינן רצונו עכ"פ צריך להודיעו מפני החשד וכן כתב (בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס' כ"ח) ובזה ניחא הגמ' שיוסף אמר לפרעה אבי השביעני לאמר כו' א"ל פרעה זיל אתשיל אשבועתך ואע"ג דאביו מת וא"כ ליכא כאן רצונו והסכמתו של אביו