עמק יהושע חלק ב קנו

דאין שבועה חל על שבועה. אעפ"כ לא גרע מהא דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) דאין איסור חל על איסור אעפ"כ אמרינן התם מעלה עליו כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת ומאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. דאע"ג דלא חיילא אפ"ה לענין זה האיסור חל על איסור לענין הקבורה בין רשעים גמורים והשתא א"ש הא דקאמר משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' דכתיב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה והקשה המהרש"א בנדה (שם) דלמאי הקדים יום המיתה ליום הלידה דכתיב כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה ותשבע כל לשון זה יום הלידה. אך הענין הוא משום דבלא"ה און שבועה חלה על שבועה. אך לקוברו בין רשעים גמורים אתי וחיילא. ע"ז אומר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה ופי' אע"פ שבחיים לא אתי שבועה וחיילא על שבועת הר סיני שמושבע ועומד אעפ"כ לאחר מיתה חיילא וע"ז אומר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה דכתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר פי' בשעת הקבורה אז נפרעין ממנו גם על השבועה שמשביעין בשעת לידה משום תשבע כל לשון זה יום הלידה וע"כ נפרעין ממנו לאחר מותו בשעת הקבורה גם על שבועה זו דאע"ג דאכתי יש לחלק דהתם האיסור הוא ממילא וע"כ חייל לקוברו בין רשעים גמורים. משא"כ בשבועה דאם לא חיילא אפשר דלא חיילא כלל אך אעפ"כ אפשר לומר דחייל לענין לקוברו בין רשעים גמורים דהוי כמו שעובר על תרתי דהא אם נשאל על הראשונה אתי שני' וחיילא

ועוד יש ליישב קושית המהרש"א דלהכי לא חייל דהא בעודו קטן לא חייל גם השבועה הראשונה שמושבע ועומד מהר סיני כיון דעדיין אינו גדול ואינו מחויב במצוות מדאורייתא. וע"כ משביעין בשעת לידה דמשנעשה בר מצוה שתי השבועות חיילי בבת אחת. והוא כמו דאמרינן בפ"ג דיבמות (דף ל"ד) בשלמא כולהו משכחת לה כו' אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו כו' וכמו שפירש רש"י שם דלכשנעשו גדולים בנו מצוה אתי כל האיסורים בבת אחת ע"כ חיילא. והכי נמי בשנעשה גדול אתי שתי השבועות וחיילי וע"כ לא קשה קושית המהרש"א דאיך אתי שבועה בשעת הלידה וחייל על שבועה דהר סיני

והנה אמרינן (שם) שאינו יוצא משם עד שמשביעין אותו דכתיב כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה כו' תשבע כל לשון זה יום הלידה דכתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. וצריך להבין מהו הכפל לשון נקי כפים ובר לבב וגם אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. אך הענין הוא משום דמשביעין אותו על שני דברים הא' שלא יהיה רשע במעשה ובפועל לעשות הרע בעינו הי, והב' שיהי' צדיק בלב להרחיק מלבו המדות המגונות כגון קנאה ושנאה וכבוד ודומיהם רק החילוק ביניהם שאם אדם עושה הרע חלילה בפועל יודעים בני אדם מזה ואומרים עליו שהוא רשע. אבל אם אינו עושה הרע בפועל כי אם שאינו מרחיק ומבער מלבו המדות המגונות ושבע תועבות בלבו הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם מזה אין העולם כל כך יודעים ומחזיקים אותו לצדיק ואעפ"כ הוא שנוא לפני המקום וע"ז משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, פי' שלא יהיה רשע בפועל ובמעשה ועוד משביעין אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה פי' שאף שבמעשה הוא נזהר מלעשות הרע אעפ"כ היה בעיניך כרשע שעדיין לא בערת מלבך המדות המגונות. וע"ז אומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב על הבחינה הראשונה אמר נקי כפים דהיינו שהוא נזהר במעשה מלגזול את רעהו ולעשות הרע בפועל וכמו דאמרינן בפ"ה דנדה (דף מ"ג) למימרא דהסית ונגיעה בידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי ועיין תוס' שם ואח"כ אומר ובר לבב פי' שצריך בר לבב לבער מלבו המדות המגונות. זה הוא על הבחינה השני' שאומרים לו אפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע פי' בדברים שבלב מדבר. וכמו דכתיב נשא לבבנו אל כפים פי' טהרת הלב בפנימית אל כפים עם הטהרה החיצונית שזה הוא נקי כפים ועל זה אומר אשר לא ישא לשוא נפשו פי' על הבחינה הראשונה דהיינו שמטהר ומכשיר מעשיו החיצוניים שזה הוא נקי כפים ע"ז אומר אשר לא נשא לשוא נפשו. וכמו דאמרינן בספ"ג דשבועות (דף כ"ט) איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם. ואמרי' שם והוא שניכר לג' בני אדם אלמא מה שניכר לבני אדם זהו שוא אבל מה שאינו ניכר בני אדם זהו בכלל שקר. כמו דאמרינן התם אכלתי ולא אכלתי שקר ע"כ על הבחינה ראשונה דהיינו טהרת מעשיו החיצוניים פ"ז אומר אשר לא נשא לשוא נפשו שאם הוא רשע ח"ו בפועל הרי ניכר לכל שנשבע השבועה לשוא ולא נשבע למרמה קאי על הבחי' השני' דהיינו טהרת הלב בפנימית שאפי' אין הלב מנוקה מעון אפ"ה אין העולם יודעים דברים שבלב וא"כ עובר על השבועה שבשעת הלידה. אך לא כ"ע ידעו מזה ע"ז אומר לא נשבע למרמה ומי שיש בו טהרת ב' דברים הללו טהרה החיצונית בפועל ובמעשה וטהרת הלב בפנימית. זה יכול לעלות בהר ה' במקום קדשו

אך אכתי צריך להבין דמהו הפעולה שמשביעים שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע, הא מה שצריך להשביעו הוא שלא יהיה רשע אבל למאי משביעין אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה והיה בעיניו כרשע. ויתבאר זה ע"פ מאי דאיתא (פ' ויקרא פי ד') יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו תני ר' חייא משל לכהן שהיו לו שתי נשים א' בת כהן וא' בת ישראל ומסר להם עיסה של תרומה וטמאוה אמר להן מי טמא טיסה זו. זו אומרת זו טטמאתה וזו אומרת זו טומאתה. מה עשה הכהן הניח לבת ישראל והתחיל לדון את הכהנת אמרה לו אדוני כהן מפני מה אתה מניח לבת ישראל ומדיין עמי והלא לשנינו מסרת כאחת אמר לה זו בת ישראל ואינה למודה אצל אביה. אבל את כהנת ואת למודה מבית אביך לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך. כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדים בדין מה הקב"ה עושה מניח את הגוף כו' ע"כ

והשתא לפי המשל של המדרש שממשיל הגוף לבת ישראל שאינה רגילה בטהרה יתיישב שפיר הא שמשביעין אותו ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע. דהא אמרינן בספ"ה דגטין (דף ס"א) אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהוא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ופי' שם בתוס' דאשת ע"ה טוחנת עם אשת חבר בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה לטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה. אבל לא בזמן שהיא מחזקת עצמה לטהורה שאינה נזהרת מליגע ומטמאה ע"כ. והכי משמע נמי בירושלמי פ"ט דתרומות תנא אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה כו' וע"כ בנשמה והגוף נמי מודיעים אותו שיחזיק את עצמו כרשע ומשביעים אותו שאפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע שידע שבטבע הגוף הגשמי החומרי למשוך אחר תאות גשמיות והבלי עולם. ואל ידמה בלבבו שכבר שבר והכניע כחות הגוף ואז לא יזהר מבלי לימשך אחר הגוף