עמק יהושע חלק ב קנה

ה' ומאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביה"כ ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ע"כ. אלמא דאפי לר' שמעון דאמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש אפ"ה גבי ציץ קאמר ר"ש דודאי בין ישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דאל"ה איך כתיב תמיד מי לא בעי מינם אלמא כל היכי דכתיב תמיד דוקא היא אפי' לר' שמעון

והכי משמע בירושלמי רפ"ק דיומא דאמרינן התם תמן תנינן אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה כו' מה אמר ר' חייא בר יוסף בישיבת אהרן ובניו מה תמן שכתוב בו תמיד את אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו כאן שאין כתוב בו תמיד לא כש"כ פי' דבישיבת אהרן ובניו כתוב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ולא כתיב תמיד מכש"כ דלא בעינן שישבו יומם ולילה בלא הפסק. אלמא דלשון תמיד מורה יותר על תמידות מהא דכתיב יומם ולילה] ואפשר דהטעם הוא דבלא ימוש כתיב והגית בו יומם ולילה אפשר לומר דשעה אחת ביום חשוב כל היום וכן שעה אחת בלילה. אבל בלחם הפנים דכתיב תמיד סתם א"כ איזה הפסק תתן א"כ ודאי בתמידות הוא בלי הפסק [ועיין בסוף חנינה (דף כ"ו) ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה ומשני שולחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב ביה תמיד וכתבו רש"י ותוס' דתמיד דכתיב במנורה לא דמי לתמיד דשולחן דהאי תמיד מלילה לילה הוי כמו עולת תמיד כו' אבל תמיד דכתיב בשולחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליו משבת לשבת ע"כ. פי' ואיזה הפסק תתן לזה כיון דזמנה הוא משבת לשבת ע"כ האי תמיד הוא בלא הפסק] אלמא דכל היכא דכתיב תמיד ואין בה חילוק בין לילה ליום הוי בלא הפסק. והנה לפי דעת הרמב"ם שפסק דאפי' קבע לו זמן ביום ובלילה יצא ידי ת"ה. והוא כדברי ר"ש דאמר אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ובזה יתיישב הא דתנן (באבות פ"ב) ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ותפלה כו' ואל תהי רשע בפני עצמך דמאחר דקרא קיש שחרית וערבית קיים לא ימוש ואינו נקרא רשע כיון שיצא ידי חובתו

ולכאורה קשה דהא דאמרינן במנחות (דף צ"ט) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה כו' קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה. ולפ"ז ר' ישמעאל פליג על ר"ש דר"ש אמר דיוצא אדם בק"ש שחרית וערבית. ור' ישמעאל סובר דוהגית בו יומם ולילה דוקא ובברכות (דף ל"ה) אמרי' ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר' שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' כו' אלמא דר"ש מחמיר טפי מר' ישמעאל. אלא ודאי דהא דאמר ר"ש דאם קרא אדם ק"ש שחרית וערבית יצא י"ח היינו מן הדין. אבל לצאת י"ש אינו יוצא י"ח עד שיהיה תמיד בלו הפסק בעבודת השו"ת ולא כמו שמן הדין יוצא אדם בק"ש שחרית וערבית ואינו נקרא רשע כמו דאמר ר"ש והוי זהיר בק"ש ואל תהי רשע בפני עצמך משא"כ לצאת י"ש חמור יותר כמו שכתבו התוס' במנחות (דף מ"א) גבי מלאכה דרב קטינא דא"ל ענשיתו אעשה א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן עליה ופי' התוס' עשה כי האי שאינו מחויב לקנות טלית אבל עשה גמור אפי' ב"ד של מטה כופין כו' אלמא דבד"ש חמירא יותר והיכן הוא אזהרתו בד"ש הוא בשעת הלידה דע"ז משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה היה בעיניך כרשע פי' בד"ש הוא נקרא רשע כמו שאמר לו הוי זהיר בק"ש שחרית וערבית כו' ואל תהי רשע בעצמך. והטעם דנמשל לתרומה שפוסל בה היסח הדעת וכן לגבי הנשמה כתיב בכל דרכיך דעהו שבכל הדרכים של אדם יהיה כוונתו הכל לש"ש בלא הפסק וע"כ כיון דשבועה זו חמירא יותר דהיינו שיהיה תמיד דבק לה' בלא הפסק. וע"כ אתי וחיילא על שבועת הר סיני ששם יוצא בק"ש שחרית וערבית. וע"ז אמר דוד המלך ע"ה ממעי אמי אתה גוזי והאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא פי' שהוא נשבע ממעי אמו שיהא צדיק ואל יהא רשע. וכ"ת הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני ע"ז אומר בך תהלתו תמיד. פי' שהוא נשבע שיהא תמיד תהלהו בה' תמיד דוקא בלי הפסק ובזה מיושב קושית המהרש"א דאיך חיילא שבועה זו הא מושבע ועומד הוא. דלפי מה שביארתי א"ש דהשבועה הוא שיהיה עובד ה' תמיד בלא הפסק. וע"כ מחמת ששבועה זו כוללת יותר אתי וחיילא על הראשונה דהא שבועה חיילא בכולל

ובאופן אחר נראה לי לתרץ קושית המהרש"א דאיך אתי וחיילא. והוא דאמרינן שם מאי קרא דמשביעין אותו בשעת הלידה דכתיב ממעי אמי אתה גוזי כו' וקאמר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי והוא שהמהרי"ט כתב בתשובה (שאלה נ"ג) דשלשה חלוקות הן דאיסור נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר. ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשי' מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה והא דקרינן ליה איסור גברא, היינו דאלו היה חל איסור שבועה על החפץ היה נאסר בין לעצמו בין לאחרים כי הני דאשכחן בנדרים שאדם יכול לאסור את שלו בקונם על אחרים. משא"כ בשבועה דאלו אסר נכסיו על אחרים בשבועה לא נאסר להכי אמרינן דלא חייל אלא על גברא שאסר נפשי' מן חפצא. ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר כו' ע"כ. ועי' בתשובתי (ס' כ"ד) שהארכתי שם דנזירות דמי לנדר ולא לשבועה וחיילא על הגוף בתורת חפצא להיות נתקדש גופו [והוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) יקדשו ידי לעושיהם וה"נ אמרינן בירושלמי רפ"ד דנזיר פי מן היין ראשי מן התגלחת ידי מן הטומאה ראשי נזור כבידי נזורה כו' למה שהתפיש את הנדר בדבר שהנשמה תלויה בו)]

ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א שהקשה דאיך משביעין אותו בשעת הלידה הא הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני והיינו משום דהשבועה שמשביעין אותו בשעת הלידה תהי צדיק ואל תהי רשע אף דקאמר בלשון שבועה היינו משום דחייל על הגוף אבל אעפ"כ חייל בתורת נדר שהגוף נתפס בקדושה והקדושה חיילא על האיברים של אדם. כמו שמבואר שיש רמ"ח איברים באדם ושס"ה גידין והם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ואם אדם עובר עבירה הרי פוגם אותו האבר להחיות מן הנשמה שמאירה באותו אבר. וט"ז מקדישים אותו בשעת לידה ומשביעין אותו תהי צדיק כנגד רמ"ח מ"ע ואל תהי רשע כנגד שס"ה לית והיינו שהגוף משועבד להמצוה והגוף נתפס בקדושה כמו שביארנו לענין נזירות כמו שכתב מהרי"ט דבנזירות חל על הגוף כתורת נדר וחייל נמי אדבר מצוה דהא נדר חל על המצוה אפי' בקיום נמי כמו שביארתי בתשובה (ס' כ"ד) בארוכה וע"ז אמר בגמ' מאי קרא ממעי אמו אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא פי' שלא תקשה לך דאיך אתי שבועה וחיילא הא הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני. וע"ז אומר דכתיב גזי נזריך והשליכי פי' שהוא בתורת נזירות דהיינו שהקדושה נתפסת על האדם. וא"כ חיילא נמי אשבועה. ומיושב קושית המהרש"א ולא קשה מידי דכיון שהוא בתורת נזירות כמו דכתיב גזי נזרך. והאי גוזי לישנא דאשתבועי מל' נזירות הוא ע"כ אתי וחייל נמי אשבועה משום דנזירות דמי לנדר דחיילא אשבועה כמו שביארתי בתשובה (ס' כ"ד) ע"ש

ועוד יש לתרץ קושית המהרש"א באופן אחר דאע"ג דאמרינן