עמק יהושע חלק ב קנג

ריוח מה שלא היה תחילה דזדונות נעשים לו כזכיות וע"כ אתי עשה ודחי ללית אף שבא ע"י פשיעה אך ה"מ דוקא בתשובה מאהבה שנעקר החטא מעיקרא והוי מחילה למפרע והוי כמו מחיל' דהתרת הנדר דאמרינן לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דהאי מחילה היא מחילה דמעיקרא. וה"מ אם מתחרט מעיקרא עד שיבין כי לא היה לו שום הנאה ותועלת בהחטא [ובזה מתיישב מה שהקשו האחרונים על הא דאמרינן בפ"ד דגיטין (דף ל"ה) התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים אמר רב הונא לא שנו אלא כשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה מ"ט דמיפר לה בעל. והקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו. וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו. ולכאורה קשה דמאי הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דהא אפ"ה יכול החכם להתיר וכמו דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ח) אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליו אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. אלמא דאפי' אכל כולה יכול לשאול על הנדר וא"כ מאי הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו. והניחא לדעת הפוסקים דדוקא אם מחוסר מלקות ממש דהיינו בהתראה אבל בלא התראה אין להתיר לאחר שאכל הככר אע"ג דאיכא עונש בידי שמים

וכן ביארתי במ"א על השאלה דאיתא בתשב"ץ ששאלו אותו אהא דאמרינן בפ"ב דמכות (דף י"א) מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים וכמו דאמרינן התם שנדוי על תנאי צריך הפרה. ושאלו את התשב"ץ דאמאי לא התיר יעקב ליהודה בחייו דהא נדוי על תנאי צריך הפרה. ועוד האיך דבר יעקב עם יהודה והיה עמו ביחד כיון שנדוי על תנאי צריך הפרה. ותירץ התשב"ץ דהנדוי היה לעוה"ב ולא בעוה"ז ע"ש. והוא דלא כפירש"י שפי' דמה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים בעוה"ז ובעוה"ב. ומה שהקשה התשב"ץ הוא קושיא עצומה בעיני ודוחק לומר דלכך לא מהני התרה דמה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים הוא כמו דאמרינן בפ"ג דנדרים (דף כ"ח) הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו פדאן חוזרות וקודשות פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודי והכא נמי כיון שאמר כל הימים הרי חוזר וחל דהא ליתא דזהו דוקא בפדיון שאינו אלא מכאן ולהבא אבל לא בהיתר שעוקר למפרע וא"כ כיון שהתיר אינו חוזר וחל וא"כ אמאי לא התיר לו יעקב

וע"כ לגודל התמיהה היה נ"ל לומר דלכך לא התירו כיון שנתקיים התנאי והביא את בנימין מעתה אינו מנודה בדיני אדם רק יש עליו עונש בידי שמים אבל אעפ"כ אינו אסור בדיני מנודה דכיון שנתקיים התנאי אין כח להיתר לחול והוי כמו אכלה כולה שאינו נשאל עליה אלא דוקא בהתרו בו אם מחויב מלקות בדיני אדם ובלא"ה אין כח בהיתר לחול כיון שכבר אכלה כולה אע"ג דעבר על נדרו משא"כ אם נתקיים התנאי אין כח להיתר לחול והא דאמרינן נדוי על תנאי צריך הפרה היינו דוקא קודם שקיים התנאי ע"כ צריך הפרה משום דאע"פ שיתקיים התנאי יהיה עונש עליו בידי שמים. (וכ"ת דא"כ איך תחול ההתרה כיון שלא חל עדיין התנאי יש לומר דהתם מיירי בתנאי דאם לא הבאתיו אליך וכיון שהתנאי הוא בשב ואל תעשה דאם לא הבאתי חל מיד וכמו דאיתא בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן א') ובמ"א יתבאר). אבל לאחר שנתקיים התנאי כיון שכבר אינו אסור בדיני מנודה שוב אין לו כח להתיר וזהו בדיני אדם. אבל לאחר שמת שאז התחיל העונש בידי שמים והיו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וחל עליו העונש בידי שמים ע"כ התפלל משה עליו וזאת ליהודה. ולפ"ז מוכח דהעיקר הוא כדעת הפוסקים שסוברים דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה דאי במזיד מחוסר מלקות היינו דוקא מלקות ממש ובהתראה אבל בלא התראה אע"פ שיש עליו עונש בדיני שמים אעפ"כ אין לו כח להתיר. אך הרא"ש לא סבירא ליה הכי דהא כתב בפ"ג דשבועות דאכלה כולה נשאל עליה דאי במזיד מחוסר מלקות ואפי' אם לא התרו בו למלקות מיהו עונש מלקות איכא עכ"ל. וכן משמע מהרא"ש דסוף יומא שכתב דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם השנה שעברה ומתירין אותן כדי להנצל מן העונש ולכך אומרים אותו שלשה פעמים וגם אומר ונסלח לכל עדת ברי כי צריכין כפרה אותן שעברו כו' ע"ש ע"כ. ולכאורה קצת קשה דמה מועיל התרה לנדרים שעבר עליהם כיון דליכא מלקות בזמן הזה דהא ליכא התראה ודוחק לומר דלאותן שעבר עליהם לא מהני ההתרה אלא אם יש עליו עדיין הנדר אבל אם הוא באופן שכבר עבר כמו שאכלה כולה לא מהני התרה אלא ודאי כיון דאיכא עונש בידי שמים ע"כ מהני התרה והרא"ש לטעמיה אזיל דסבירא ליה דאפי' ליכא עליו רק עונש בידי שמים אפ"ה מהני התרה. וא"כ קשה על התוס' (דף ל"ה) שהקשו דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דבשלמא בהפרת הבעל כיון שאין ההתרה אלא מכאן ולהבא ע"כ לא מהני ההתרה בתר דעברה אע"פ שיש עליו עונש אבל מה שהקשו בהתרת החכם קשה טובא דהא אפי' אם תאכל את הככר אפ"ה מהני התרה דמחוסר עונש בידי שמים

ע"כ נראה לע"ד דסבירא להתוס' כמו שכתב הרשב"א והביאו המהרי"ט (ח"א סי א') דכיון שהיה לה תועלת בהנדר שהגבו כתובתה ע"כ לא תוכל להתיר בפתח לעקור את הנדר מעיקרא דאיך תעקור את הנדר מעיקרא כיון שהיה לה תועלת מחמת הנדר אלא דההיתר הוא בחרטה דמכאן ולהבא והא דמהני אע"פ דבעינן שתעקור הנדר מעיקרא היינו משום דאין רצונה בעצמותה של הנדר דהיינו שתאסור בפירות העולם אלא דנודרת ואוסרת פירות העולם שלא גבתה מכתובתה כלום כדי שתגבה כתובתה וכיון שאין רצונה בעצמותו של הנדר ע"כ מהני הכא חרטה מכאן ולהבא ג"כ וא"כ כיון שאין התרת הנדר אלא בחרטה דמכאן ולהבא ע"כ לא מהני בתר דאכלה את הככר והא דאמרינן בשבועות (דף כ"ח) דאפי' לאחר שאכל הככר מהני דאי במזיד מחוסר מלקות היינו דוקא בחרטה דמעיקרא אבל לא בחרטה שמכאן ולהבא וכמו דלא מהני בהפרת הבעל לאחר שעברה הכא נמי לא מהני בהתרת החכם אם החרטה הוא רק מכאן ולהבא. וע"כ יפה הקשו התוס' דידירוה שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו דשוב לא מהני התרת החכם בחרטה דמכאן ולהבא דהא חרטה דמעיקרא ליכא כאן כיון שהיה לה תועלת בהנדר

אך שראיתי להאחרונים שהקשו על הרשב"א שכתב דנדר שאין רצונו בעצמותו של נדר מהני חרטה דמכאן ולהבא מהא דאמר בפ"ו דנדרים (דף כ"ח) נודרין להרגין כו' ובאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואמאי לא ידור לגמרי ואח"כ יתיר דהא לזה מהני אפי' חרטה דמכאן ולהבא כיון שאין רצונו בעצמותו של נדר. דהא אומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן כו' וא"כ אינו חפן בעצמותו של נדר ומהני אפי' חרטה דמכאן ולהבא לדעת הרשב"א ואמאי התירו לו לנדור באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ותירצו דזה עדיף טפי לומר בלבו היום ולהוציא בשפתיו סתם לא התירו אלא מדוחק כגון להרגין ואילו בהתרת הנדר מותר בכל מקום ואמרינן בפי"ג דיבמות (דף ק"ט) לעולם ידבק אדם בשלשה דברים כו' בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים וכמו שמלא מזה בש"ס בכמה תנאים ואמוראים שהתירו נדרים. אלא ודא' דזהו דוקא בנדר שנעקר מעיקרו שלא היה לו שום תועלת בהנדר וע"כ כיון שעוקר מעיקרו אין עליו שום עונש ע"כ היו מתירין נדרים וירדוף אחר התרת נדרים וכמו דאמרינן ביבמות (שם) כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן משא"כ בנדר שהיה לו תועלת ואין ההתרה אלא מכאן ולהבא ע"כ לא ינצל מעונש לגמרי ומוטב שיאסור כל פירות שבעולם עליו באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם מלהתיר את הנדר בחרטה דמכאן ולהבא. וכמו דאמרינן בפ' בתרא דגטין (דף פ"ג) השיב רשב"א חשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר כו' ופריך הרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר הא א"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה כוי וכתב רש"י שנמצא שמתחילתו אינו נדר (ועי' בתשובתי ס' י"ד)

וא"כ כיון שאין החרטה אלא מכאן ולהבא ע"כ אין ההיתר זה מעולה כל כך עד שטוב יותר לומר בלבו היום ולהוציא בשפתיו סתם והכי