עמק יהושע חלק א צט

וא"כ כיון דעשה דוחה ל"ת א"כ פקע העשה נמי כיון דלא עבר ללאו ממילא אינו צריך לעשה לתקן הלאו. ואעפ"כ משמע בחולין (שם) דאין עשה דמצורע דאלים דוחה לעשה ול"ת הקלים. ואפשר לומר דבשילוח הקן אעפ"י שהלאו גורם לעש' אעפ"כ כיון דעשה בההיא גופא כתיבא מצטרפים יחד והוה עשה ול"ת. אע"פ שהל"ת גורמת לעשה. אבל גבי לאו דב"ת לא כתיבא בפסח גופא אלא בכל הקרבנות רק דממילא כיון דמחויב להביא ק"פ ממילא עובר על בל תאחר והיינו דוקא אם מחויב להביא אבל אם אינו מחויב מחמת דאתי עשה דאלים ודחי לה ממילא ליכא בית

ועוד אפשר לחלק דגבי ב"ת הלאו בא מכח העשה. דאין מקום שיעבור על הלאו בלתי העשה דאימתי עובר בב"ת דוקא כשמחויב לקיים העשה כמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') דאשה ליכא בב"ת כיון דאינה מחויבת לעלות. ואביי אמר התם כיון דמחוייבת בשמחה איתא בב"ת וא"כ כיון דליכא ללאו כלל כל היכא דליתא לעשה ע"כ הלאו אינו בא אלא מכח העשה וע"כ ניחא דבפ"ק דקדושין (דף כ"ט) במתניתין דכל מצות ל"ת בין שהז"ג ובין שלא הז"ג נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. לא קא חשיב דלאו דב"ת דליתנהו בנשים. (והש"א תירץ משום דישנו בצדקה דמיחייב לאלתר. רק שהקשה דאמאי לא חשיב לאו דובנלתם לא תגעו דס"ל דנשים פטורות ג"כ) דהטעם כיון דהל"ת באה מכח העשה וכיון דפטורות מן העשה דעלית רגל ממילא פטורות מהל"ת ג"כ. וע"כ לא קא חשיב במתניתין. וכה"ג איתא בירושלמי פ"ח דפסחים את שהוא בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ופריך והא תנינן כל מ"ע שהז"ג האנשים חייבין והנשים פטורות א"ר מנא חומר הוא מ"ע שבאה מכח ל"ת והכי נמי בהיפוך לא קא חשיב הל"ת שבאה מכח העשה ודו"ק]. אבל לגבי שילוח הקן אמרינן התם בחולין (שם) דאיכא עשה אפי' היכא דליתא ללאו כמו דאמרינן שם שנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא. וכן כתבו התוס' בקדושין (דף ל"ד) גבי הא דאמרינן התם דמעקה ואבידה ושילוח הקן שהם מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בהם דמיירי בגוונא דליכא ל"ת. דאל"ה תיפוק לי' משום הל"ת וכתבו דבשילוח הקן מיירי כגון שנטלו ע"מ לשלח

וכה"ג היה נראה לומר לכאורה לענין בל יחל דנזירות ג"כ דאיתא בנדרים (דף ג') דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר. כמו שפירשתי לענין לאו דב"ת. דהא דעשה דטומאת קרובים דחי לא בתורת דחיה הוא אלא כיון דדחי לעשה דפסח ממילא ליכא לאו דב"ת. כן לענין נזירות נמי דבמקום דנזיר מותר להטמא כגון למת מצוה נדחה הלאו דבל יחל ממילא. כיון שהתורה התירתו לנזיר להטמא דהא אין דעתו בשעת נזירות אלא על דיני נזירות המפורש בתורה. כמו שכתב המהרי"ט על הא דאמרינן בריש נדרים (דף ד') דמה נדרים האב מיפר נדרי בתו אף נזירות ואמרינן התם דצריך הקישא דאל"ה הוי אמרינן דנדרים הוא דמיפר דלית לי' קיצותא אבל נזירות דאית לי' קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמל"ן. וביאר המהרי"ט דאע"ג דהאומר שבועה שלא אישן דעתו לעולם ה"מ התם שאומר בעצמו דבר זה אבל גבי נזירות כיון דדיני נזירות מפורש בתורה אין דעתו אלא על דיני נזירות המפורש בתורה כמו דאמרינן בנזיר (דף ג') האומר הריני נזיר מן החרצנים או שאמר הריני נזיר מן התגלחת או שאמר הריני נזיר מן הטומאה ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו

וכן נראה לי מהא דפליגי תנאי בפי"ד דזבחים (דף קי"ד) דקרבן נזירות לא הוי דבר שנידר ונידב דנזירות חובה היא דמכיון שקיבל עליו נזירות הכתובה בתורה והתורה קבעה עליו חובה ע"כ הוי דבר שבחובה וכן ברפ"ב דתמורה (דף י"ד) ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא כו' סמי מכאן נזירות פי' דנזירות הוי דבר שבחובה. וכן בירושלמי ספ"ק דמגילה תני אף הנזירות א"ר יוחנן לית כאן נזירות נזירות חובה היא. וא"כ כיון שהנזיר לא פירש בפי' להיות ניזר מדברים האסורים אלא שאמר הריני נזיר כדין תורה בנזירות א"כ במת מצוה דהתורה התירה ממילא מותר להטמא בלא דחית הלאו דבל יחל דברו אלא דממילא נדחה כמו שביארתי לגבי לאו דב"ת

ובזה הי' מתיישב אצלי מה שהקשו האחרונים בנזיר (דף מ"ז) דאמרינן התם דאם היו מהלכין כה"ג ונזיר בדרך ומצאו מת מצוה ר"א אומר יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר וחכ"א וטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. דר"א סובר דנזיר חמור יותר שמביא קרבן על טומאתו וחכמים סברי דכהן חמור יותר דקדושתו קדושת עולם. ואמאי לא אמר התם דנזיר חמיר יותר משום דאית בי' ג' לאווין הלאו דעל כל נפש מת לא יבא והלאו דבל יחל ולאו דב"ת כמו דאיתא בפ"ק דנדרי' (דף ד') ובשלמא בלאו דב"ת כבר ביארתי תחילה דכיון דפקע החיוב ממילא ליתא ולא בתורת דחי' אבל מלאו דבל יחל קשה דהא איכא בנזיר ב' לאוין ואמאי פליגי חכמים דיטמא נזיר דהא בנזיר איכא ב' לאוין ובכהן ליכא אלא לאו א'

וכ"ת כיון דכהן חמיר להו יותר דקדושתו קדושת עולם ע"כ אף דבנזיר איכא ב' לאוין אעפ"כ מוטב יטמא נזיר דקיל אע"ג דעובר על ב' לאוין משיטמא כהן דחמיר אע"ג דליכא אלא לאו א'. וכמו דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דמי שאחזו בולמוס ויש לפנינו טבל ותרומה דפליגי תנאי דמר סביר דטבל חמיר יותר ומר סביר דתרומה חמיר יותר. ואמרינן התם היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי היכא דלא אפשר בחולין דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא. ופי' רש"י היכא דאפשר בחולין פי' שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתן דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי דלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו. והקשו האחרונים דאעפ"כ יפריש ויהי' מקצת חולין ומקצת תרומה ויעבור על לאו א' של תרומה משלא יפריש ויעבור על כמה זיתים של טבל אלא ודאי כיון דסבר דתרומה חמורה יותר ע"כ מוטב שיעבור על כמה לאווין של טבל משיעבור על כזית א' של תרומה דחמיר יותר. וא"כ משמע דמותר לעבור על כמה לאוין משיעבור על לאו א' דחמיר. ואפשר לומר בכהן ונזיר הכי נמי (אף שיש לחלק קצת). אעפ"כ אינו מוכרח התם פי' רש"י דאפשר לומר דהא דאמרינן היכא דלא אפשר בחולין היינו שאין הבעלים בעיר דאע"ג דמותר לו לאכול כמו דאמרינן בב"ק (דף ס') דמותר להציל עצמו בממון חבירו אעפ"כ לא הוה דידיה להפריש עלי' תרומה אלא דמפני פקוח נפש התירה לו התורה לאכול אבל לא לתרום. וכמו דאמרינן בב"מ (דף צ"ב) פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו. והאריך בזה המהרי"ט בתשובה (שאלה ק"נ) דאפי' פועל האוכל אצל בעה"ב אין לו רשות אלא לאכול אבל לא לתרום דאין לו זכי' רק לאכילה אבל לא לתרום

ולע"ד נראה דזה תלוי באשלי רברבי הרא"ש והר"ן דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) בעא מיני' ר"ח ב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתי' ברשותי' הוא דאסור או דילמא עליך אמר לי' עילוי' שוויתי' הקדש א"ל פשיטא דאע"ג דיהבה ניהלי' במתנה אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי א"ל לאפוקי דאי אזמני' עלי', ופי' הרא"ש דאי אזמני' עלי' לענין זה חל האיסור שאסור להזמינו עלי' שמיד