עמק יהושע חלק א צח

אם הוא ודאי חדש אסור אפילו בכל ומה שנהגו להקל היינו דוקא בספק וכמו שביארתי לעיל אבל ודאי חדש נוהג בשל כולם כן נ"ל

דיני צדקה

סימן טז

שאלה א' שיש לו מעות ומסופק אם חם מעות צדקה אם מחויב ליתנם לעניים או לא

תשובה בש"ע יו"ד סי' (רנ"ט ס"ה) פסק הרמ"א דבספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראי' ועיין בש"ך שהאריך בזה הרבה והניח בצ"ע. וראיתי בס' נתיבות המשפט שכתב ליישב הקושי' שהקשה בש"ך על הא דביו"ד (סי' רנ"ח) פסק לחומרא דיש יד לצדקה. (ובסי' רנ"ט) פסק לקולא במעות של צדקה שהמוציא מחבירו עליו הראי' ותירץ דהיכא דאיכא ס' בל יחל או ס' בל תאחר אזלינן לחומרא דמלבד איסור דגזל ממון עניים יש איסור במה שמחזיק אצלו מעות של צדקה משא"כ בהך דס' לקט דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דמשום איסור ודאי אזלינן בתר רובא כו' וכן (בסימן רנ"ט) דגבי יורשים ליכא איסור בל תאחר עכ"ד. והנה הש"ך האריך שם דמתשובות הרשב"א משמע דאין לחלק בין שיש לעצמו ספק ובין שאם הס' הוא ליורשים ולענ"ד לא נראה מה שכתב הנתיבות דהיכא דאיכא ס' בל יחל וב"ת דצריך ליתן וכמו שאבאר

ובתחלה נקדים הא דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ז') יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכגון דאמר הדין זוזי לצדקה והדין ולא אמר נמי מאי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה והביא הר"ן מה שכתב הרמב"ן דבעיין לא אפשיטא וסוגי' דיש יד לצדק' וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ותמה עליו הר"ן דאיך מדמי לה לאיסורא והלא מפורש בפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד) שס' ממון עניים הרי הוא ככל ס' ממון דאזלינן לקולא יעו"ש שהאריך בזה הרבה. ולכאורה תמוה מה שכתב הר"ן דזו היא ס' ממון כמו לקט. דבשלמא בלקט אינו אלא ס' במתנות עניים והוי כמו של הדיוט והמוציא מחבירו כו' משא"כ הכא דס' נדר הוא וס' דאורייתא לחומרא ככל ס' נדרים דאזלינן בהו לחומרא

ונראה לע"ד דהאי דבעי אם יש יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזי ליהוו צדקה והדין הוא כמו נדבה ולא כנדר דהא לא אמר עלי וא"כ אינו חייב באחריותו אם נגנב או נאבד דכיון דאמר ה"ז כלתה לו נדרו. וע"כ אפי' מחזיק אח"כ לעצמו אעפי"כ אין בזה גרעון לנדרו דאילו הי' אחר נוטל המעות ליכא גרעון לנדרו. הכא נמי אם נוטלו לעצמו אעפ"כ יצא ידי נדרו כבר וא"כ אין בזה אלא משום ס' גזל עניים. וכיון שהביא הר"ן ראי' מהך דס' לקט דדינם כדין הדיוט דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ מותר להחזיק לעצמו וליכא בזה משום ספק נדר

ויש להביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כ"ב) בעי ר' זירא האומר הרי עלי מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו ס' הוי ונפיק. והקשו התוס' דממ"נ הא' פסול איך יכול להקריב. ותירצו דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דממ"נ הא' מהן ראוי להקריב. ותמה ע"ז הרב המ"ל בפי"ד מה' מעה"ק וכתב וזה לשונו והנה תירוץ האחרון הזה הוא תמוה דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיוצא ידי נדרו כו'. וכעת דברי התוס' צריכי' אצלי תלמוד עכ"ל. ולי נראה דמיירי אם אמר ע"מ שאיני מתחייב באחריותו דהוי כמו נדבה דכיון דמטא ליד כהן יצא ואף בהפרשה בלבד נמי סגי דאע"ג דאינו ראוי להקריב אפ"ה יצא כמו דאיתא (בחו"מ סי' ע"ב) דע"מ שאינו מתחייב באחריות אפי' מפשיעה נמי פטור וכמו דאמרינן בסוף מנחות (דף ק"ט) הרי עלי עולה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנו במקדש ואם הקריבו בבית חוניו יצא ואמרינן התם דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ אע"פ שהקריב תחילת הציהוב שאינו ראוי להקרבה יצא והכי נמי מכיון שהפריש יוצא ואף שמעכבה אח"כ עצמו מפני הספק אעפ"כ יצא כמו שאם הי' נאבדת ע"י אחר יצא והכי נמי אם נאבדת ע"י עצמו כגון שמחזיקה לעצמו מחמת הס'

[והכי נמי משמע בירושלמי פ"ב דנזיר בהא דתנן הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר. התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו ופריך לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום מכורה והקדישה קדשה (פי' וא"כ בהא נמי אעפ"י שאמר הריני נזיר כשיהי' לו בן הוי כמו שאומר שתקדש לאחר זמן ואפ"ה אם מכרה או הקדישה מהני וה"נ כיון שאמר אח"כ הריני נזיר מעכשיו א"כ אמאי צריך להפסיק). ומשני אמר לא באומר ה"ז דילמא באומר עלי. והאומר הרי אני כאומר הרי עלי (פי' דבאומר ה"ז ע"כ מהני אם מכרה או הקדישה דכיון שהקדישה לקדושה אחרת פקע קדושת עולה מינה והוא אינו מתחייב באחריות דהא אמר ה"ז אבל אם אומר הריני נזיר הוי כמו דאמר הרי עלי עולה וע"כ אינו יכול להפקיע אח"כ במה שאמר והריני נזיר) אלמא דבאומר ה"ז אפי' מפקיע ע"י עצמו נמי מהני]. והשתא לא קשה מה שהקשיתי בתחילה דהא הוי ס' נדר וכל ס' נדר להחמיר. אלא שאעפ"כ קשה דהא מ"מ הוי ס' איסורא משום איסור בל תאחר וא"כ איך מחזיקה לעצמו הא עובר בס' על לאו דבל תאחר

ע"כ נראה לע"ד דבל תאחר לא חייל אלא היכא דהוא מתחייב ליתן אבל אם מחמת ס' פטור ליתן ממילא אזל לי' איסור בל תאחר ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה) ופסח בר מיקרב ברגלים הוא פסח זימנא קביע לי' אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אקרבי' אדחי לי' ופי' התוס' והרי עובר עליו. [ובירושלמי פ"ק דר"ה מבעי לי' דאמרינן התם פסחים בזמנן מהו שיעבור אשכחת תני פסחים בזמנן עובר דלא כן מה אנן אמרין א"ר שמואל כו' שלא תאמר שאם אבד ונמצא אחר שכפרו הבעלים גופו קרב שלמים עד כדון צריכה פסחים בזמנן מהו שיעבור עכ"ל הירושלמי]. והקשה הט"א דא"כ לפי' פי' התוס' דבק"פ ברגל הראשון עובר על בל תאחר קשה הא דאמרינן בזבחים (דף ק') לה וטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בע"כ. ופי' התוס' הטעם משום דעשה דלה יטמא ה"ל עשה שאין לה תשלומי' הילכך מטמאינן לי' וממילא אזל לי' כרת דה"ל טמא. דפסח יש לו תשלומין בפסח שני. וא"כ אם עובר על בל תאחר בק"פ א"כ יש בפסח עשה ולית עשה דפסח ול"ת דבל תאחר א"כ איך אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת ועשה דפסח דהא משמע בשלהי חולין (דף קמ"א) דאין עשה דאלים דוחה לעשה הקל כשיש ל"ת עמה. ותירץ הט"א דה"מ דאין עשה דאלים דוחה לעשה ול"ת קלין היכא דעשה הקל קאי בפני עצמה וכן הל"ת ואין הל"ת באה מכח העשה. אבל הכא אין הל"ת דב"ת קאי בפני עצמה אלא העשה גורם להל"ת לבוא וא"כ כשאנו אומרים דעשה דלה יטמא דאלים דוחה לעשה דפסח דקיל ממילא אין כאן לאו דב"ת כיון דפקע חובת פסח מיני' ואין בו חיוב ממילא לא חל עליו ל"ת דב"ת ולא משום דעשה דלה יטמא דחי לה אלא משום דאין כאן ללאו דב"ת כלל דהא כיון דהעשה הגורמת ללאו פקע ליתא ללאו ולא חל מעיקרא כיון דבטל הגורם לו. ע"כ תירוצו

ועדיין צריך להבין דהא בשילוח הקן נמי הל"ת גורמת לעשה דהעשה באה מכח הלאו דהא הוא לאו הניתק לעשה