עמק יהושע חלק א ק

כשהזמינו עלי' הוא נהנה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה בו להאכילו אע"פ שעדיין לא אכל. [וצ"ל פירושו דההנאה היא במה שמזמינו על הככר ונמצא נהנה מן הככר ולא שהאיסור הוא מפני שנהנה ממנו דהא לא אסור עליו הנאתו אלא הנאת הככר דאם הי' אוסר עליו הנאתו איך נותן לו הככר הא זה גופא הנאה הוא כמו דאמרינן התם (דף מ"ג) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו'] והר"ן פי' לאפוקי דאי אזמני' עלי' משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא. פי' דהוי כמו שמזמינו על ככרו שלא הורשה לו רק לאכול אבל לא שיהא שלו. וא"כ לפ"ז במזמינו על ככרו אף דרשות לו לאכול אפ"ה לא הוי דידי' ממש כגון לתרום או לקדש בו את האשה

והכי אמרינן בירושלמי (בפ"ו דעירובין ה"ז) בהא דתנן האחין והשותפין שהיו אוכלים על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכים עירוב לכל א' וא' מ"מ אינן שותפין במה שהם אוכלים א"ר בא שאין אביהם זכה להם אלא מה שהם אוכלים. פי' דלכך לא הוו שותפין מתחילה שאינם זוכים אלא בשעה שהם אוכלים. ולפ"ז במזמינו על ככרו נמי אינו זוכה אלא בשעה שהוא אוכל

וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דתרומות) אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומירחו וחזר בו וזכה בו אין תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן א' מני תורם לא גיזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו והוי תרומתו תרומה הוי טעמא כתורם של חבירו כו' גיזבר כמאן דאינן בעלים עכ"ל הירושלמי אלמא אע"פ דאין להם בעלים אחרים רק שאינו שלו אין תרומתו תרומה. וה"נ אע"פ שהורשה לו לאכול ולית להו בעלים אעפ"כ כיון דלא הוי דידי' אין תרומתו תרומה. ומה שיש להבין בירושלמי יתבאר במ"א וא"כ הכא נמי דכיון שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש אעפ"כ אינו יכול לתרום ובכה"ג מיירי ביומא. ואפי' אם תאמר כיון דמ"מ הותר לו לאכול א"כ אין קפידא לבע"ה בדבר א"כ אפי' אחר יכול לתרום דכל הטעם שאין האחר יכול לתרום הוא מפני שאינו יודע דעתו של בע"ה אם בעין יפה או בעין רעה אבל הכא הרי סוף כל סוף אוכל כולה וא"כ אין נ"מ [ועיין לקמן (סי' כ"א) שביארתי דאין הטעם משום עין יפה או עין רעה אלא דבלא"ה אינו יכול לתרום משל חבירו]. אעפ"כ אפשר לומר בפשיטות כמו שכתבו האחרונים דמיירי כשאינו בקי לתרום. ובמ"א הקשתי על פי' רש"י דהא יכול להפריש תרומה דחטה א' פוטרת כו' והארכתי בזה ואין כאן מקומו. וא"כ כיון שאין ראי' מזה דמוטב שיעבור על כמה לאוין דקילי משיעבור על לאו א' דחמיר וא"כ אמאי יטמא נזיר מוטב יטמא כהן שאינו אלא בלאו א' משיטמא נזיר שהוא בב' לאוין (או בג' עם לאו דבל תאחר) אלא ודאי כיון דמותר להטמא לו ממילא לא חייל לאו דבל יחל וב"ת

ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בנזיר (דף ג' ושם) מה נדרים עובר בבל יחל ובית אף נזירות נמי אמר רבא לעבור עליו בשנים ולפי זה צריך למילף לענין העשה ג"כ כמו שכתב הרשב"א בתשובה דבנדרים איכא עשה ול"ת עשה דכל היוצא מפיו יעשה דהא אין היקש למחצה. ולפ"ז ק"ק דלמה פי' רש"י ביבמות (דף ה') הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר. פי' דעשה דמצורע דוחה אותה ופי' רש"י נזיר איכא עשה ול"ת תער לא יעבור על ראשו קדוש יהי' גדל פרע. ואמאי לא פירש רש"י עשה דכל היוצא מפיו יעשה וכ"ת דרש"י נקיט עשה המפורשת אבל עשה דכל היוצא מפיו גמרינן מנדרים. מ"מ תקשה על הרמב"ם שהרמב"ם (בפ"ג מה' נזירות ה' פ"ו) כתב וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות ה"ז מגלח את כל שערו. שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלומו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעביר על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הנזיר ודוחה אותו עכ"ל. וא"כ קשה דהתינח עשה דקדוש יהי' ליכא כמו שפירש כיון דכבר נטמא ממילא אזיל לי' העשה דקדוש יהי' אבל עשה דכל היוצא מפיו יעשה איכא וא"כ תקשה דאיך אתי עשה דמצורע ודחי לה שהרמב"ם לא סבר דהטעם משום דישנו בשאלה אלא ודאי כמו שביארתי דכיון שאין זה עשה מפורש בנזיר אלא שזהו כולל כל הנדרים והעשה הוא אינו אלה לקיים הנזירות שקיבל עליו וכיון שעשה דמצורע דוחה לל"ת דנזיר וא"כ מדין תורה מותר הנזיר לגלח וכיון שמותר ממילא ליכא לעשה כלל דכל היוצא מפיו ולא בתורת דחי'. משא"כ עשה דקדוש יהי' שכתובה בנזיר גופא

רק דמ"מ דוחק גדול הוא לומר לענין לאו דבל יחל דנזירות דנדחה ממילא. אבל בלאו דב"ת בודאי כיון דהחיוב ליכא ממילא ליכא ללאו דב"ה. וא"כ בספק מעות של צדקה כיון דמצד החיוב אמרינן דהמוציא מחבירו עלי' הראי' וא"כ ממילא ליכא ס' לאו דבל תאחר

ועוד אפשר לומר כמו שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן לתרץ קושית התוס' שהקשו על הא דאמרינן בקדושין (דף ל"ד) ואיזהו מ"ע שלא הזמן גרמא מעק' אבידה ושילוח הקן. והקשו התוס' דהא גבי כל חד איכא לאו וא"כ תיפוק לה דנשים חייבות משום הלאו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ותירץ הרמב"ן דבהני לא בא הל"ת אלא לחזק העשה. וביאר בס' הפלאה כיון דהמצוה הוא בקום ועשה גם הל"ת שבה אינו אלא לחזק העשה משא"כ בלאו דיו"ט וכיוצא בו שהיא בשב ואל תעשה הל"ת עיקר. והקשה בס' הפלאה משילוח הקן דהתם אי אפשר לומר שהל"ת בא לחזק העשה דהא לקי על הל"ת ותירץ דבשילוח הקן מתורץ כתירוץ התוס' בגוונא דליכא אלא עשה כגון שנטל ע"מ לשלח. ולפ"ז כל היכא דהעשה היא בקום ועשה והל"ת הוא בשב ואל תעשה אמרינן דהל"ת הוא לחזק העשה ואילו היו נשים פטורות ממ"ע שלא הזמן גרמא היו פטורות ממעקה כו' אע"ג דיש בהם ל"ת דהל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וכיון דהעשה ליכא ל"ת נמי ליכא. וא"כ הוא הדין ללאו דב"ת שהלאו הוא בשב ואל תעשה והעשה הוא בקום ועשה א"כ הל"ת בא לחזק העשה וכיון דעשה ליכא ממילא ליכא ל"ת ואינו חייב ליתן משום דהוו ס' בל תאחר דלא כמו שכתב הנתיבות

ויש להביא ראיה למה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן ממה שהקשה הקצ"ח (בח"מ סי' כ"ו) דמ"ש נודר לצדקה מצדקה עצמה דאין כופין על הצדקה משום דהוו מ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך וא"כ בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד' וכי משום דנודר לצדקה יפסיד הברכה וא"כ הוי נמי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואי משום דבנודר איכא לאו דבל יחל וכופין על הלאו הא בצדקה גופא נמי אות בה לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ ואפ"ה אמרו דאין כופין על הצדקה עכ"ל. ולפי סברת הריטב"א ניחא שפיר דבצדק' אף דאיכא לאו דלא