עמק יהושע חלק א צו

בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח. והכריחו התוס' שם שהגירסא היא לעולם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם דבאמת קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה כו' ואוכלים מ"ש אע"פ שאין שם מחיצות אבל מזבח בעינן דהא איתקש לבכור. וע"ז כתב (בפ"ז מה' מעשר שני) שאם אין מקדש ירקב דהא מקשינן מעשר לבכור ובבכור מקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח

והכי משמע בירושלמי (פ"ג דמ"ש) א"ר זעירא ר' חנינא ור' יונתן כו' עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן כו' אמר להון חד סבא אבוכון לא עבדו כדין אלא מפקען חוץ לחומה ופודין אותן שם סבא הוה סבר מימר רואין את המחיצות כאלו הן עולות ואלין רבנן הוי סברי מימר אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות (סבא הוי סבר מימר כר"א ואילן רבנן הוי סברין מימר כר' יהושע) עכ"ל הירושלמי. ולכאורה קשה דהא לסבא דסבר רואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וע"כ סבר דאין פודין בירושלים וא"כ קשה דאמאי לא אכלו אותן הפירות גופא בירושלים. (ונדחק שם המפרש דסבר אולי רואין את המחיצות כאלו הן עולות וזהו דוחק) אבל לפי מה שביארתי א"ש דאע"פ שסבר דרואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אפ"ה אין אוכלים משום דגמר מבכור ובכור איתקש בשרו לדמו וכגירסת התוס'

ובזה אפשר ליישב דעת הרדב"ז דנ"ר נאכל בזמן הזה בירושלי' דאמרינן התם במכות וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ומשני מעשר דגן חולין הוא ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן והמלמד קודש הוא ומשני דם ובשר חדא מילתא היא. ובזבחים (דף מ"ט) אמרינן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ולפ"ז הכא דמעשר שני גופא למד בהיקש מבכור אינו חוזר ומלמד בג"ש. לנ"ר ואע"ג דהלמד חולין לא גמרינן דהא בתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש דילפינן מבכור. וכה"ג אמרינן בזבחים (דף נ') דדבר הלמד בג"ש מהו שילמד בהיקש ומביא ראיה מדכתיב וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר שלמים גופייהו מנא לן מדכתיב שם שם ופריך הא מעשר דגן חולין הוא ומשני אמי אמרה ורשב"ם גריס אימור אמרת פי' וכי אמרת שבעינן שיהא שניהם קודש. ולפ"ז אם בתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש וע"כ לא ילפינן רבעי ממעשר דמעשר גופא גמר מקודש ואע"ג דרבעי דילפינן ממעשר הוי חולין אעפ"כ כיון דהמלמד הראשון הוא קודש בתר מלמד הראשון אזלינן וכמו שרצה מר זוטרא לומר דילפינן תודה משלמים כיון דשלמים גמר ממעשר ומעשר חולין הוי אלמא דבתר מלמד הראשון אזלינן והכא נמי בתר מלמד הראשון אזלינן והמלמד הראשון הוא קידש

והכי משמע בירושלמי רפ"ח דיבמות קדשים מהו שיהיו אסורין בישראל ערל ללמד מן הפסח אין אתה יכול שאין בו שבירת העצם ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד עכ"ל הירושלמי. פי' דתרומה עצמה ילפינן מפסח. והפ"מ פירש משום דתרומה קודש אקרי והוא טעות דהא במ"ש אמרינן דמעשר דגן חולין הוא כש"כ בתרומה דהא בקדושין (דף נ"ג) ס"ד דמ"ש מקרי קודש יותר מתרומה ע"ש היטב. אלא הטעם משום או דבתר למד אזלינן או דבתר מלמד וכיון שבררנו דבתר מלמד אזלינן והמלמד הראשון הוא פסח שהוא קדשים וע"כ לא ילפינן קדשים מתרומה משום דתרומה ילפינן מפסח אלמא דבתר מלמד הראשון אזלינן ואין למודין למד מן הלמד וה"נ לענין רבעי ודו"ק היטב

ובזה יתיישב התוס' בר"ה (דף ל"א) שהקשו כיון דמספקא לן בר"א אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא א"כ למאי הפקיר ר"א כרם רבעי שהיה לו במזרח לוד מה ירוויחו העניים כיון שלא יוכלו לאכול ולפי דברי התוס' דמכות (דף י"ט) בפשיטות היה להם להקשות דאפילו קידשה לעתיד לבוא אעפ"כ אין אוכלים מעשר שני בזמן הזה ורבעי גמר קודש קודש ממעשר ובמעשר כתבו התוס' דאע"ג דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא אפ"ה אין אוכלין. אך לפי מה שביארתי ניחא דזהו דוקא במעשר שני ולא ברבעי דלא גמרינן מבכור וע"כ הקשו דוקא אי אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל לדעת הרמב"ם דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד א"כ אפשר לאכול רבעי בירושלים כל זה נראה לי ליישב דעת הרדב"ז אבל לא מילתא דפשיטא הוא כמו שכתב. ולפי מה שכתבתי דרבעי גמרינן ממעשר שני יש להסתפק אם רבעי אסור בהנאה והנה מהתוס' דב"ק (דף ס"ח) בד"ה הוא דאמר כו' מוכח דסבירי להו דאסור בהנאה שכתבו דהא יכול לפדות הקדש של חבירו התם מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים א"כ אין להקדש זה בעלים אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלם בירושלים עכ"ל התוס' משמע דסבירא להו דאסור בהנאה דאם היה מותר בהנאה תיפוק ליה דה"ל בעלים מחמת דמותר בהנאה וכל שמותר בהנאה לא פקע מרשות בעלים ומה שהביא השעה"מ בשם מהרי"ט שהקשה על התוס' דקדושין (דף ל"ח) היכן מצינו דרבעי יהא אסור בהנאה דהא איתקש למעשר וכר' יהודא דאמר מעשר ממון גבוה הוא ומעשר לית ביה אסור הנאה ותמה על פי' ר"ת שפי' דהא דאמרינן והוא הדין לערלה בשתים זהו רבעי והא רבעי מותר בהנאה דאפשר לומר כמו שכתב הש"א דמ"ש ג"כ אסור בהנאה כמו שהוכיח מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ט') יש לך שהקפידה התורה לאפקועי איסורא בשה ויהא מותר בהנאה ופריך והרי מעשר שהקפידה עליו התורה ככסף צורה ותנן ר' יהודא אומר במזיד קידש ומשני דפטר חמור נמי מיקדשא משמע דמ"ש אסור בהנאה. ולכך רבעי נמי אסור בהנאה

ולכאורה צריך להבין דהא תנן (במס' מעשר שני פרק ראשון משנה ראשונה) מעשר שני אין מוכרין אותו והביא הר"ש הירושלמי דמתניתין ר' מאיר היא דאמר מ"ש ממון גבוה הוא אבל לר' יהודא דאמר מ"ש ממון הדיוט הוא מותר למכור אותו ואם מ"ש אסור בהנאה איך מוכרין אותו ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמ"ש יכול לפדות וע"כ מותר למוכרו דהמכירה הוי פדיון והדמים נתפסים בקדושה כמו דאמרינן בסוכה (דף מ') אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חלול וא"כ אם הוא דרך מקח עדיף יותר מחלול והדמים נתפסים בקדושה אבל כל זמן שלא נפדה או נמכר אסור בהנאה

ובזה יתיישב מה שהקשה בס' הפלאה בקדושין (דף כ"ד) על הרשב"א שכתב לתרץ מה שכתב רש"י תחילה דאם המעות הם נכסי מלוג ומעשר דבעל איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ולכן לא בעינן חומש ולהלן פי' רש"י במ"ש דכיון דאית ליה פירות נכסי מלוג חשיבא דידיה. ותירץ הרשב"א דהא שפירש"י לקמן דהפירות של מ"ש שהם נכסי מלוג חשיבא כדידי' להוסיף חומש היינו משום דהתם אינו יכול למכור הקרן וקרנא קא אכיל. והקשה בס' הפלאה דהא רש"י פירש לקמן אליבא דחכמים דר' מאיר דהיינו ר' יהודא והא דאמרינן דאין מוכרין ר' מאיר הוא כמו דאיתא בירושלמי אבל לר' יהודא מוכרין. וא"כ איך תירץ הרשב"א משום דאי אפשר למכור וקרנא קא אכיל אליבא דר' יהודא דהא אליבא דר"י מותר למכור

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דאע"ג דלר"י מוכרין היינו דהוי כמו פדיון והדמים נתפסים בקדושה רק דלר' מאיר דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא ע"כ אין למכור כלל ולר"י דאמר מעשר ממון הדיוט הוא מוכרין אבל גם לר' יהודא הדמים נתפסים בקדושה

ובזה ניחא לי הא דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) הפודה נטע רבעי שלי מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אלימא ר"מ מי מצי יהיב ליה והא גמרי קודש ממעשר ואלא לאו ר' יהודא הוא ומשני דיהיב ליה כשהוא סמדר ואח"כ פריך הגמ' עוד מהא דתנן משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ופריך מני אלימא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא פי' ולקני בכסף בלחוד ואמאי בעי משיכה. ולכאורה קשה דאמאי על מתנה פריך הגמרא מי מצי יהיב ליה מתנה אלמא מכיון שמ"ש ממון גבוה הוא אין ליתן במתנה ובקושי' אחרת גבי מכירה פריך הגמ' דליקני בכסף ואמאי לא פריך הגמ' דאיך נקנה במכירה כמו דפריך גבי מתנה. ולפי דעת הירושלמי מתנה