עמק יהושע חלק א צד

דערלה בח"ל אסור מדרבנן ואפי' ס' דדינא ג"כ מותר וא"כ אמאי פסקו דבס' דדינא אסור. אפשר ליישב דהנה הרמב"ם לא הביא דאפי' מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו ובגמ' דקדושין אמרינן דרב אוי' ורבה בר רב חנן ספוקי מספקא להדדי. והקשה הכ"מ דאמאי לא פסק דמותר לספק לחבירו כדא"ל לוי לשמואל וכרב אוי' ורבה בר ר"ח דספקו להדדי. ותירץ הכ"מ שהרמב"ם סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח"ל הלכות מדינה. אבל לר"י שאומר דהלמ"מ הוא כר"י בודאי דאסור לספק לחבירו והרמב"ם פסק כר"י

אך אעפ"כ לא נ"ל כלל לומר דאם הערלה הלמ"מ לא נאמר ס' מותר אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא אלא דאפי' ס' דדינא נמי מותר. ובתחילה נקדים מה שהקשה המהרש"ל על הרמב"ם במה שפסק (בפ"ו דבכורות) דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים וי' כנגד עשרה פטורים מן המעשר אלמא דאפי' לקולא פסק הרמב"ם דאין ברירה דהוו כלקוחות ופטור ממעשר בהמה. ותירץ הרב ג"פ דטעמו של הרמב"ם הוא כמו דכתב (בפ"ו דבכורות ה' ט"ז) כל בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח וכיוצא בהן הרי כולם פטורין מן המעשר שכל א' מהם ספק הוא עכ"ל. וע"כ אפי' אי אמרינן דס' הוא אם יש ברירה או אין ברירה אעפ"כ מספק פטורין מן המעשר כמו שכתב הרמב"ם ולא קשה קושית הרש"ל. והנה זה זמן רב שאמרתי לתרץ כזאת על הרמב"ם משום דס' פטור מן המעשר והוא גמ' ערוכה בפ"ק דב"מ (דף ו') עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק

ובזה יש לישב קושית התוס' בגטין (דף כ"ה) דאמרינן התם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילה ע"כ פסק ר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל אבל הכא אימא לא. והקשו התוס' דהא לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ו) גבי מעשר בהמה דקאמר אפי' חלקו היורשין תשעה כנגד תשעה כו' אין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. ולפ"ז יש ליישב דהתם אפי' מספק נמי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וא"כ אפי' מסתפקא לי' נמי פטור רק שקשה לו קצת מאי אמרינן בבכורות (שם) ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' אבל הכא אימא לא משמע דאילו הוה ס' הוה חייב מספק

וא"כ לפי תירוצו של הג"פ משמע דאע"ג דמדאורייתא הוא עשירי ודאי ולא עשירי ספק אעפ"כ לא אמרינן דזהו דוקא בס' דמציאות ולא בס' דדינא דקמי שמיא גלי' כסברת המ"ל אלא דאפי' בספק דדינא נמי אמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק

ונראה לי להביא ראי' ברורה ע"ז מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות (דף נ"ח) אמר רבא לדברי בן עזאי נולדו לו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי כונסן לדיר ונוטל א' מן האלולין והשאר פטורין ממ"נ או בא' באלול ר"ה דאלול ותשרי מצטרפים ודאב פטורים ואי א' בתשרי דאב ואלול מצטרפים דתשרי פטורים מאי אמרת לצרפו לגורן א' אמר רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק ופריך עלה פשיטא כו'. אלמא דאפי' בס' דדינא פטור מחמת דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ומזה נדחה דברי המ"ל שכתב דבס' נגעים אינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא דקמי שמי' גלי'. וגם מה שכתבתי על הרדב"ז ושעה"מ דאי אמרינן דערלה הלמ"מ אינו אלא בס' דמציאות ולא בספק דדינא נמי ליתא כמו שהוכחתי מההיא דבכורות

ומעתה כיון שביארתי דס' ערלה מותר בכל הספיקות אפי' בס' דדינא נמי. נחזור לחקור אחרי צדדי ההיתר של חדש. והוא דאי אמרינן דחדש בח"ל דרבנן כר"פ וכר"ה ברי' דרב יהושע בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא והוא דבחדש ג"כ הדין כן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהא אמרינן בקדושין (דף ל"ח) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו, ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל כלאים כו' והוא הדין לערלה בשתים אלמא דערלה וכלאים חמירי מחדש. וכן בפסחים (דף מ"ד) ומה נזיר שאין איסורו איסור כו' והוא הדין לערלה בשתים. וכיון דערלה וכלאים חמירי מחדש א"כ כיון שבערלה וכלאים אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל מכש"כ בחדש וכ"ת דהכא שאני בשלמא אם רוצה ללמוד ק"ו מדאורייתא מחדש לערלה וכלאים הא דיש היתר לאיסור חדש קילותא היא וע"כ גמיר ק"ו אבל אם נאמר דערלה וכלאים מד"ס ומקילין בספיקא הא יש לחלק דהתם הטעם משום שאין היתר לאיסורו וע"כ ס' מותר אבל חדש דדבר שיש לו מתירין הוא ע"כ אפי' ס' נמי אסור דמדרבנן הא דשיל"מ חמיר יותר משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. הא ליתא דהא כתבו התוס' בברכות (דף ליה) דקייל"ן ברבעי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלמא דאפי' בנטע רבעי דיש לו מתירין בפדי' אמרינן נמי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ת דזה ניחא לענין הא דאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהוי פלוגתא דרבוותא דבזה לא שייך להחמיר משום דשיל"מ דאינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא

ויש לי' ראי' ע"ז מהא שכתב התה"ד (שאלה רפ"א) הקהל עשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חלוף במטבע אחת שיצא עלי' כו' ויהי ממחרת בא ראובן ואמר כו' שיש לו מאותם כו' הואיל והי' בידו קודם התקנה והביא ראי' מהרא"ש מהא דאיתא בפ"ק דחולין (דף י"ז) בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה כו' ופסק הרא"ש נ"מ אף לדידן בנדר דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכה"ג כו' דאינן בבל יחל אלא מדרבנן וכה"ג הוי תיקו דרבנן לקולא. ולכאורה קשה דהא נדרים הוי דשיל"מ בנדרים (דף מ"ח) ודשיל"מ אפי' בדרבנן ס' אסור אלא ודאי דזה לא הוי אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא. ועוד ראי' מתשובות הרדב"ז (סי' מ"ט) זה לשונו שאלת ממני אודיעך דעתי מאיזה טעם פסק הרמב"ם ז"ל באפרוח שנולד ביו"ט אסור משום מוקצה והא הוי פלוגתא כו' ותו כיון דלא איפסקא הלכתא בהדי' הוי ס' דרבנן והוי ליה למיזל לקולא עכ"ל. והא מוקצה הוי דשיל"מ ואמאי כתב דצריך למיזל לקולא אלא ודאי דבס' דדינא לא אמרינן בדשיל"מ דס' אסור אבל בס' דמציאות אימא דספיקא אסור זה אינו דכל דאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו כו' אפי' בספיקא נמי מותר אפי' בדשיל"מ

ונראה לי להביא ראי' דכיון דאמרינן בזה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ע"כ ספיקו נמי מותר אפי' בדשיל"מ כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף מ"ה) בתחומין דהוו ס' דדבריהם וס' דדבריהם להקל. וכתבו התוס' אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין כו' בעירוב הקילו. ונראה לי דהטעם הוא משום דאמרינן בעירובין (דף מ"ו) הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד במקום רבים וע"כ הקילו אף בס' ממש אע"ג דהוי דשיל"מ. ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים על התוס' מהך דביצה (דף ל"ח) דרב אשי אמר משום דהוי דשיל"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל [וכן נראה לי לפרש הירושלמי סוף ביצה באר שבין ב' תחומין ר' יוחנן אומר עושין לו מחיצה של ברזל ר' יוסי בר' חנינא אומר אפי' מחיצה של קנים ובלבד שלא יהיו המים נמשכים לכאן ולכאן א"ר יודן החמירו בדבריהם