עמק יהושע חלק א צג

ללמד זכות דהא אינהו לא משגחי כלל ומקילין אפי' בחד ספיקא במדינתנו שזורעין כמה מיני תבואות אחר העומר ואינו אלא ספק אחד דילמא הוי משל אשתקד ושל אשתקד לא הוי רובא

ותחילה אבאר קצת דיני ערלה ומזה יובן לדיני חדש ג"כ. והנה ראיתי להרדב"ז בתשובה (תקל"א) לענין ערלה וזה לשונו וא"ת כיון דאסיקנא דפלוגתא היא הוי ס' דהלכתא כמאן וס' ערלה בח"ל מותר. הא לאו כלום הוא דלא אמרי' ס' להקל אלא בס' הנולד מעצמו אבל בס' הנולד בחסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן לא הוי בכלל ס' להקל כו' ואל תשכח עיקר זה כי הוא אמת ומועיל עכ"ד

ולכאורה אינו מובן דהא אף בפלוגתא אמרינן כן כמו דאמרינן בברכות (דף ל"ו) הוא דאמר כר"ע דר"ע אומר דאין מתעשר אלא אביונות בלבד וע"כ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וכן כתבו התוס' (דף ל"ה) דלענין רבעי נוהג דוקא בכרם ולא בשאר אילנות משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וע"כ סמכינן אהא דתני כרם רבעי. ואין לומר דזהו דוקא בפלוגתא דתנאי אבל לא בפלוגתא דרבוותא דהוי ס' דדינא. דהא אמרינן בברכות (דף ל"ו ושם) רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקא אכיל קפריסין ואמר לי' ליעבד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים אין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחיוב בערלה אלמא מין אילן הוא ומשני הא לא קשי' דביש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא. מ"מ לב"ש הוי ס' ערלה ותנן ספק ערלה כו'. וא"כ איך כתב הרדב"ז דהא דס' ערלה מותר בח"ל אינו אלא בס' דמציאות אבל לא בס' דדינא ודוחק לחלק בין הא דמספקא לב"ש ובין הא דמספקא לדידן בחלוקת הפוסקים. דס' ידיעה שלנו אינו נחשב לספק כלל שהוא מחסרון ידיעה ועיין בש"ך ביו"ד (סי' נ"ז) דמ"מ הוי ס' דדינא

וגם על בעל שעה"מ (בהלכות יו"ט) אני מתמי' שכתב בב"ב (דף כיד) גבי ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרי' רבינא וקאמר בגמ' לימא משום דסבר להא דר' חנינא. פי' שאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב. וכתבו התוס' דליכא למימר דשרי משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אי לית לי' כר' חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב א"כ הוי ודאי ערלה. וכתב השעה"מ דאין כוונתם דבחד סברא צריך למיזל או דרוב עדיף או דקרוב עדיף דא"כ סתרי למה שכתבו התוס' מתחילה בד"ה דגרסינן דהגירסא הוא דתני ר' חייא. וגמרא הוא דמייתי לה דשפיר מוכיח אביי דרוב וקרוב הלך אחר הרוב דאע"ג דקתני ספיקו טמא ע"כ לאו ספיקא הוא מדתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש. והשתא אי אמרת דבחד סברא צריך למיזל א"כ אי לא נימא דאזלינן בתר הרוב צריך למיזל בתר הקרוב. וא"כ נימא דיהא טהור לגמרי דאזלינן בתר קרוב ומעלי' קא אתי. אלא כוונת התוס' דלא נוכל לומר דס' דדינא הוא אי רוב עדיף אי קרוב עדיף דבס' דדינא לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל עכ"ד. והוא תמוה כמו שהוכחתי מברכות (שם) [וכוונת התוס' כפשוטו דבחד סברא צריך למיזל או דרוב עדיף או דקרוב עדיף. והא שכתבו התוס' תחילה הוא דאביי הי' סובר נמי האי דחי' דרבא דרוב ומצוי אלא שלא נראה לו לאביי לומר דרוב ומצוי שאני וע"כ הוה ודאי. דבצירוף טעמים לא הוי ודאי דאם רוב לחודא לא אזלינן בתר רובא א"כ ברוב ומצוי לא הוי נמי כודאי. אלא דקשה דילמא קרוב עדיף מרוב ולנגד רוב ומצוי הוי ספיקא דזה גם אביי מודה דבצירוף הטעמים יהי' ספק. וע"ז אומר דתניא ר' חייא כו' (וע"כ א"ש מה שאומר דתניא ר' חייא וקאי על אביי לבתר תירוצא דרבא) דלא תקשה דאמאי לא נימא דבצירוף רוב ומצוי הוי ספיקא אבל להיות ודאי מרוב ומצוי לא סבר לה אביי דבצירוף הטעמים לא הוי ודאי וגם רבא הדר בי' מההיא ודו"ק]

גם מה שהקשה בשעה"מ דאמאי מוכיח בביצה (דף ו') לימא מסייע לי' לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב. דילמא מספקא לי' לתנא וע"כ פסק לחומרא דדשיל"מ ס' אסור. ולפי מה שביארתי לא קשה מידי דכוונת התוס' בב"ב הוא כפשוטו או דרוב עדיף או דקרוב עדיף ע"כ הוי ספק דדינא ובס' דדינא לא אמרינן דדשיל"מ ס' אסור כמו שאבאר לקמן בס"ד

ולכאורה הי' אפשר ליישב קצת והוא ע"פ מה דאמרינן בקדושין (דף ל"ח) החדש אסור מן התורה הערלה הלכה והכלאים מד"ס מאי הלכה אמר רב יהודא אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני אמר לי' לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אוי' ורבה בר רב חנן מספקו ספיקי להדדי אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בח"ל שלחה רב יהודה לקמי' דר' יוחנן שלח לי' סתום ס' ואבד ודאה ע"כ. ולפ"ז הי' אפשר ליישב דעת הרדב"ז והשעה"מ והוא דהא דאמרינן דאפי' ס' דדינא נמי הוא בכלל דס' בח"ל מותר. היינו דוקא אם נאמר דערלה בח"ל דרבנן וע"כ בספיקו מותר ככל ס' דרבנן דלקולא דאפי' בס' דדינא נמי. אבל אם נאמר דערלה בח"ל הלמ"מ וכך נאמר לו ודאי אסור ספיקו מותר אפשר דלא נאמר לו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא

וכה"ג נסתפק המ"ל ברמב"ם (ברפ"ב מה' טומאת צרעת) דאפשר לומר דכי אגמרי' רחמנא למשה דס' נגעים טהור לא אגמרי' אלא בס' דמציאות לא בס' דחסרון ידיעה דלא ידעינן הלכתא כמאן דהא לא מקרי ס' דקמי שמי' גלי' ומש"ה בספק זה דלא ידעינן הלכתא כמאן בשעורין אמרינן בנדה (דף נ"ב) הלכה כדברי כולן להחמיר ע"ש. ולפ"ז הי' אפשר לומר לענין ערלה ג"כ דהא דאמרינן דבס' ערלה מותר אפי' בס' דדינא הוא דוקא אי אמרינן דערלה אסור מדרבנן אבל אם נאמר דערלה הלמ"מ וכך נאמר למשה ס' מותר ודאה אסור לא נאמר אלא בס' דמציאות ולא בספק דדינא דקמי שמי' גלי' כמו שכתב המ"ל לענין ס' נגעים. [אך דלא נראה לי לומר כיון דערלה הלמ"מ. אלא דכך נאמר ודאי אסור ס' מותר בפ"ק דקדושין (דף ל"פ) דלא נאמר אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא. דהא כיון דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. משום דנאמר ספיקא מותר. א"כ אפי בס' דדינא נמי. ולקמן אבאר שלא נראה לי זה כלל אלא דבס' דדינא נמי אמרינן ספיקו מותר]

ובזה הי' מתיישב מה שכתב רש"י בברכות (דף ל"ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף בח"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. ופי' רש"י דערלה בח"ל מד"ס הוא. ולמאי פי' רש"י כן ואמאי לא פירש דאפי' אם נאמר דערלה הלמ"מ אעפ"כ כך נאמר לו דודאי אסור ס' מותר. ואפשר לומר משום דהתם מרא דשמעתא הוא רב יהודא ורב יהודא אית לי' בקדושין דהלכתא מדינה. דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה. אבל אעפ"כ אינו מוכרח חדא דהא בברכות משמי' דרב אמרה ועל רב אין ראי' דסובר הלכתא מדינה. ועוד דבקדושין אמרינן דשלחה רב יהודה לקמי' דר' יוחנן שלח לי' סתום ס' ואבד ודאה ואפשר דקיבלה מיני'. אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם בברכות אמרינן דלב"ש דספוקי מספקא להו אמרינן דס' ערלה בח"ל מותר. וא"כ אם נימא דערלה הלמ"מ וכך נאמר דס' מותר א"כ לא נאמר רק בס' דמציאות ולא בס' דדינא. אבל הרמב"ם פוסק כר' יוחנן דערלה הלמ"מ (בפ"י מה' מאכלות אסורות) וע"כ כתבו הרדב"ז והשעה"מ דס' ערלה מותר אינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא

וכ"ת כיון שביארנו דסוגיא דברכות מחוורת כדברי האומר