עמק יהושע חלק א צ

שחילקו וע"כ נוכל לומר דהוו כמו שירשו למפרע משום דא"י מוחזקת היא כמו דאמרינן בב"ב (דף קי"ט) אבל כיון שלא נתחייבה אלא לאחר שבע שכבשו אף שנכנסו לארץ וא"כ אף שא"י מוחזקת היא הרי לא כבשוה וחלקוה עדיין ע"כ לא נוכל לומר דאיתסר למפרע. ויש בזה פנים לכאן ולכאן ודו"ק בזה. עכ"פ אינו מוכח ממסקנת הירושלמי דאפשר לומר שב' תירוצים הם לתירוץ קמא הוא ממה שתגרי כו' מוכרים דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ולתירוצא בתרא של הירושלמי הוא דלא נתחייבו אלא לאחר שבע שכבשו וחדש בח"ל מותר ולא נאסר למפרע אף שירשו למפרע אעפ"כ הרי לא חלקוה עדיין והוי כמו שנתגדלו בפטור. ומהתחלת הירושלמי אין ראיה ממה שאומר שנאסר להם החדש דאפשר לומר כיון דירשו למפרע הוי חדש של ישראל. אבל אעפ"כ קשה דעכ"פ יש להביא ראיה מהירושלמי דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ממה דפריך איך אכלו ישראל מצה והלא נאסר להם חדש למפרע כמו שביארתי. ואע"פ שביארתי דהוי של ישראל מכיון שירשו למפרע אעפ"כ הא יש להם ג"כ חלק והוי כמו ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות ואפי' לחברי' דר"כ דסברי דאין ברירה אעפ"כ יש בכל כזית וכזית חצי זית שלהם וחצי זית של ישראל ובחצי זית שלהם ליכא איסור חדש. וא"כ אמאי אומר בירושלמי על דעתי' דר' יונה דאמר מ"ע דוחה לל"ת אע"פ שאינה כתוב בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי כו' מוכרין להם הא בלא"ה ניחא דאפילו ע"ד דר' יוסי דאמר דאין מ"ע דוחה לל"ת אלא א"כ כתוב בצדה אפשר לומר דבהא מודה דה"מ דאין עשה דוחה לל"ת מפני של"ת חמירא דוקא בשיעור שלם אבל חצי שיעור גריעא מעשה כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) דבחצי שיעור ליכא אפי' איסור עשה אלא איסור גרידא ולא חשיב מושבע ועומד וגרע מעשה בודאי דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש דליכא אלא חצי שיעור דגריעא מעשה דהא חצי כזית הוא שלהם. וא"כ אם אין חדש נוהג אלא בשל ישראל ליכא אלא חצי שיעור דהיינו חצי כזית של ישראל אלא ודאי לא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל לבד. ולכאורה קשה על התוס' דקדושין למה לא הביאו ראיה מהירושלמי הזה

איברא דעל התוס' לא קשה מידי דהתוס' לטעמייהו אזלו בגטין (דף מ"ז) בהאי דטבל וחולין מעורבים זה בזה שכתבו דאי אין ברירה לא אמרינן דהוה חציו של כו' וחציו של ישראל דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של כו' או חציו ולא ידעינן כמה וע"כ לשיטת התוס' לא קשה מידי דלשיטתייהו ליכא לאתויי ראיה דאפשר דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל אעפ"כ אסור החדש דכיון דמעורב חלקו של ישראל ע"כ אסור להם החדש דדלמא הגיע להם כל חלקו של ישראל והוה שיעור שלם דבדאורייתא אין ברירה לחבריא דר"כ כמו שביארתי רק לשיטת רש"י שסובר דאי אין ברירה הוי חציו של כו' וחציו של ישראל ולפי שיטת רש"י יהיה מוכח מהירושלמי דחדש נוהג בשל כולם דמשל ישראל ליכא אלא חצי שיעור והיה מ"ע דמצה דוחה אותה

ומעתה נבאר איזה שיטה מרווחת יותר אם שיטת רש"י או תוס'. והנה דעת הרמב"ם נראה דס"ל כשיטת רש"י דבהלכות תרומה (פ"א ה"ב) כתב שותפות כו' חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח של כו' עכ"ל. משמע דסבירא ליה כדעת רש"י דבכל קלח וקלח הרי חציו של ישראל וחציו של זה. (וגם מהלכה שפסק מוכרח דסבירא ליה כשיטת רש"י ואין מקום להאריך פה) והוא מהירושלמי שאביא לקמן וא"כ מוכח דהרמב"ם סבירא ליה כדעת רשיי ולא כש"א שכתב שהרמב"ם סבירא ליה כדעת התוס' ומעתה נראה לתרץ הקושיות שהקשו התוס' על רש"י דמה שהקשו התוס' על רש"י בגטין (דף מ"ז) דאם כדעת רש"י דבכל קלח וקלח איכא חציו של זה וחציו של זה א"כ מאי מקשה הגמ' בגטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דא"ר אסי אר"י האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. והקשו התוס' דמאי קשה דהא אי אין ברירה יש בזה מחצה ירושה שזהו ודאי חלק שלו והמחצה השני שהוא חולין מצי להקדיש. קושיא זו אינה מכרעת כ"כ כמו שדחו התוס' בעצמם וכתבו שדוחק לומר דלא משכחת דמייתי ביכורים שלא יצטרך להקדיש. אלא שקושית הש"א (סי' צ') קשה ביותר דלפי דעת רש"י א"צ להקדיש כלל דהא בהבאה ודאי מחויב דהא אמרינן בגטין (דף מ"ז) דהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא וקושית ר"י לא היה אלא דלא מצינו דמייתי למקרי. וא"כ לשיטת רש"י דהחצי הוא שלו א"כ ודאי דיכול להביא ולקרות משום המחצה שלו ואינו צריך להקדיש כלל וזה קשה לי טובא לדעת רש"י

[איברא דהמק"ח כתב דאשתמיטתיה דברי הרשב"א בחידושיו שכתב דגם ר"ל דסבירא ליה מביא ואינו קורא צריך להקדישו משום דעיקר ההבאה ג"כ מדרבנן. וכן משמע בב"ב (דף קל"ו) שהביאו התוס' פי' הרשב"ם דמביא משום דאדמתך קרינא ביה ואינו קורא דלא קרינן ביה מן האדמה אשר נתתה לי וכתבו התוס' דלא נראה להם פי' זה אלא שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות כו' ולא קשה קושית הש"א דבהבאה ודאי מחויב דהא אינו מחויב רק מדרבנן. ורב יוסף הקשה דלא מצינו דמייתי מן התורה. אמנם המעיין שם ברשב"ם כתב ג"כ דבהבאה מחייב מדאורייתא והמתיק זאת בלשונו שכתב דאינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה ודאי מחויב מדאורייתא דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירות ומצאתי ג"כ למהרי"ט שכתב בתשובה (ח"א סי' מ"ג) דבמוכר שדהו לפירות יש לו מקצת קנין בגוף הקרקע לענין פירות שאל"כ לא היתה מכירתו קיימת דהוא דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ"ז) יאכל פלוני פירות דקל לא אמר ולא כלום תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דבריו קיימין. אלמא יש לו קנין בגוף לענין הפירות ולכך מביא ואינו קורא עכ"ל

והכי משמע קצת בירושלמי (ספ"ד דגטין) ר' יוחנן אמר מביא וקורא רשב"ל אמר אינו מביא וקורא אמר ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי כל עמא מודיי שהוא מביא מה פליגן בקריאה ר' יוחנן אמר מביא וקורא רשב"ל אמר מביא ואינו קורא עכ"ל הירושלמי משמע דבהבאה לא פליגי ולכ"ע דאורייתא דאל"כ הרי יש נ"מ בהבאה גופא בין ר' יוחנן לר"ל. ולפ"ז יפה כתב הרשב"ם דבהבאה חייב מדאורייתא דכתיב אשר תביא מארצך. פי' והרי הקרקע משועבד לפירות ולשיטת התוס' אף אם הקנה לו הקרקע לפירות אפ"ה לא קרינן ביה מארצכם ולכך כתבו דההבאה היא רק מדרבנן

ובזה יתיישב מה שנדחק בעל מחנה אפרים (בהלכות מוכר דשלב"ל) בהא דאמרינן בשבח (דף קל"ה) דיליד בית נימול לא' משכחת לה בלוקח שפחה לעוברה. והוכיח מזה המ"א דעובר חשיב כדבר שבא לעולם ויכול להקנות דאי עובר חשיב כדבר שלב"ל ואינו יכול להקנות א"כ ע"כ מיירי דהקנה לו השפחה לעוברה א"כ הוי לכם כדכתיב ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר. והקשה על התוס' דבכורות (דף ג') גבי רב מרי בר רחל שכתבו התוס' התם דרב מרי לא היה מקנה אוזן העובר משום דהוי דשלב"ל אלמא דעובר הוי דשלב"ל ונדחק לתרץ דאוזן העובר שאני

ובירושלמי (פ"ק דקדושין ובפ"ו דדמאי) אמרינן המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום וולדי שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום עוברי בהמתו לחבירו לא עש' ולא כלום אלמא דולד הוי