עמק יהושע חלק א פט

אך דקשה א"כ מאי שקיל ומרי הירושלמי הא לא נאסר משל אשתקד כיון שלא הי' של ישראל ואפשר לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' בר"ה (דף י"ג) דמאי בעו מיני' חבריי' מר"כ עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו הא קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו' הא אמרינן בע"ז (דף נ"ג) דירושה היא להם מאבותיהם וא"כ הוי של ישראל ותירצו התוס' דמ"מ יש להם חלק במה שזרעו והקשה הט"א דא"כ מאי מקשה התם דלמאי אמר רחמנא ואשריהם כו' הא ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כיון דיש להם חלק במה שזרעו ונטעו ותירץ דר"א דמדייק התם לטעמי' אזיל דאית לי' בפ"ט דבכורות (דף נ"ז) גבי אחים שחלקו לענין מעשר בהמה דאם חלקו ט' כנגד ט' אמרינן זהו חלקו המגיעו משום דיש ברירה ומשום הכי דייק דאמאי קאמר רחמנא ואשריהם כו' יחלוקו ויטלו ישראל חציו ולשתרי אותו החצי דזה דומה כמו שהם שותפים דהקרקע הוא של ישראל ולהם יש לו חלק במה שנטעו כמו דאמרינן רפי"א דחולין (דף קל"ה) ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה רשב"ג אומר שלו חייב כו' פטור. וה"נ האשירות המגיע לחלקו לשתרי משום שיש ברירה. ולפ"ז אין ראי' מהירושלמי ממה שפריך דכיון דנאסר חדש למפרע (או לפי פירוש הש"ך ע"ש) איך אכלו ישראל מצה דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל די"ל דפריך הירושלמי איך אכלו ישראל מצה משום חלקו של ישראל שאסור משום חדש

גם נראה לע"ד דסברא זו מוכרחת היא דהוה כמו חציו של כו' וחציו של ישראל, דאל"כ קשה קושית הט"א דמאי פריך בר"ה (דף י"ג) ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול משום דאקריב עומר והדר אכיל. ואמאי לא אכלי הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז ושם) בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו ומקשה הש"ס אימת אלימא בשבע שכבשו ושבע שחילקו השתא דבר טמא משתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב בשר נחירה מיבעי'. וא"כ כיון שהותר להם כל האיסורין מ"ט לא אכלי קודם העומר אלא ודאי הא דלא אכלי הוא משום דמשני התם בחולין כי אשתרי שלל של כותים דידהו לא אשתרי. והשתא איש דכיון דהקרקע של ישראל הוא הוה כמו דידהו ואע"ג דיש להם ג"כ חלק במה שנטעו הא לחבריי' דר"כ לית להו ברירה

[וזה התירוץ מחוור יותר מהתירוצים שתירץ הט"א דמה שתירץ דלישנוי' קמא בגמי דחולין (שם) דלא מחלק בין דידן לדידהו אפשר לומר הא דמעיקרא לא אכיל לא משום איסור אלא משום שלא היו צריכים שהיו מסתפקים ממן שבכליהם עכת"ד. ז"א דהא לחבריא דר"כ ס"ל שהיה אסור תחילה משום חדש דקא אמרי דאקריבו עומר והדר אכול אלמא דסבירי להו דהי' אסור תחילה משום איסור חדש וגם לדעת הירושלמי דפריך מעתה לא אכלו ישראל מצה אלמא דסבירא ליה דהיה איסור תחילה משום איסור חדש ומחמת זה לא אכלו מצה וא"כ זה ודאי עדיף יותר מרעב המצטער דמותר אף לדעת הרמב"ם כמו שכתב הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ח) ע"ש. ולקיומי עשה בודאי עדיפא טפי מרעב המצטער. אלא ודאי דכיון דירשו למפרע וא"י מוחזקת היא והוה כמו של ישראל וזה לא אשתרי. וגם התירוץ שתירץ בט"א דדבר שיש לו היתר לא אשתרי דלמה לו למיכליה קודם העומר באיסור והביא ראיה מהא דאמרינן בכתובות (דף כ"ה) דבשבע שכבשו נתחייבו בחלה ואמאי הא אפי' דבר טמא אשתרי להו וליכא למימר דנתחייבו בחלה אם הניחוה לאחר מכאן כדמשני אאיברי בשר נחירה דפשטי' דקרא משמע שאם אכלו מיד שבאו לארץ נתחייבו בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ והיה באכלכם מלחם הארץ. וכן בקדושין (דף מ) גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה כו'. גם זה דוחק דלדברי הירושלמי דמקשה מעתה לא אכלו ישראל מנה א"כ איך שייך לומר דכיון שיש להם היתר לא אשתרי ומחמת זה יבוטל מ"ע דמצה. וכ"ת כיון דעיקר האיסור יש לו היתר לא משגיחין במה שנמצא שאין לו היתר וחדש עיקר האיסור יש לה היתר. דהא בבשר נחירה ג"כ יש לה היתר בשחיטה אלא דמחמת לאחר שנחרו שוב אין לה היתר וא"כ לא אזלינן בתר עיקר האיסור. והכי נמי היה להם לאכול מצה ולא לבטל מ"ע דמצה. ועוד דהרדב"ז בתשובה (ב' אלפים ר"ה) כתב וזה לשונו פ' כלי מדין למה לא נאמרה גבי סיחון ועוג שהרי לקחו השלל והבזה תשובה כבר קדמך הרמב"ן וזה לשונו והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלה ישראל הם והותר להם כל השלל אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב כו' ואמרו חז"ל אפי' קדלי דחזירי אשתרי להו אבל מדין שלהם הוא ונהגו בו איסור בכליהם ע"ש. ואכתי קשה שנראה שלא הותר להם איסור אלא בשפת מלחמה וכן כתב הרמב"ם (פ"ח מה' מלכים) חלוצי צבא אם יביאום בכלל השלל למקומם שיש להם מה יאכלו אסור וא"כ גיעולי כלים אסור וי"ל דלעולם שלל של כנענים מותר להם אפילו בלא רעב כמו שאר השלל כו. וא"כ גיעולי כנענים מותרים גיעולי מדין אסורים ואכתי קשה הלא סתם כלים לאו בני יומם ונותנים פעם לפגם. ונותן טעם לפגם מותר ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה. ויש לומר דנ"ט לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחילה אסור לבשל בהם עד שיטהרם כל כלי כראוי לו עכ"ל הרדב"ז. והנה מה שכתב הרדב"ז בסוף הוא תמוה מאד מה שהקשה דאמאי הוצרכו כלי מדין הגעלה דהא בהדיא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) גיעולי כו' חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבלה והכא אסור ור"ע כדר"ח בר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירא בת יומא. גם מה שתירץ דנ"ט לפגם אסור לכתחילה ג"כ תמוה דהא בהדיא אמרינן בסוף ע"ז ודף ע"ה) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ושאינה בת יומא אינה אסור אלא מדרבנן. עכ"פ מה שהביא בשם הרמב"ן הם דברים נכונים דלכך לא נאמרה פ' כלי מדין גבי סיחון ועוג משום דהותר להם כל האיסורין והשתא אי אמרינן דדבר שיש לו היתר לא אשתרי אמאי לא אסרה להם התורה קדירות בת יומא דהא יש להם היתר למחר. אך דיש לומר כיון דעיקר האיסור אין להם היתר וא"כ כיון שהכלי בלוע מאיסור שאין לה היתר כבר אשתרי]

וע"כ נ"ל דהטעם הוא שנאסר להם חדש משום דהוי כדידהו מפני שירשו למפרע והוי שלהם ודידהו לא אשתרי וע"כ אין ראי' מהירושלמי דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל מדקאמר דנאסר להם של אשתקד דהא הוי של ישראל נמי

וכ"ת הא ממסקנת הירושלמי מוכח דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל מדמסיק ממה שהיה תגרי כו' מוכרים להם וכר' ישמעאל כו' וכבר הוכחתי שהוא תירוץ אחד והפי' ממה שתגרי כו' מביאים להם היינו מח"ל דליכא למימר שב' תירוצים הם דבמה יתיישב בתירוץ הב' וכדר' ישמעאל כו' דא"כ תקשי לאחר שבע שכבשו איך אכלו ישראל מצה דהא נאסר להם למפרע לפי מה שביארתי זה אינו דאפשר לומר דה"מ דאמרינן דנאסר להם למפרע היינו אי אמרינן דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע ע"כ חדש אסור אף בח"ל וא"כ כיון שנאסר להם אח"כ נאסר ג"כ למפרע כמו דאמרינן גבי בשר נחירה אבל אי אמרינן דחדש בח"ל מותר ומושבות הוא לאחר ירושה וישיבה א"כ אפשר לומר דלא נאסר להם למפרע כיון דהא אפי' לאחר שנאסר אינו אסור בח"ל וא"כ איך איתסר למפרע. ואף דאמרינן בירושלמי (פ"ב דחלה) דהשיב ר"ע את ר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בצקין וקמחין שהן חייבים בחלה ולאו גידולי פטור נינהו ואמר ר"י תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו דאמר ר"ה לזרעך אתן אין כתיב אלא לזרעך נתתי כבר נתתי ואם כן משמע דירשו למפרע אין ראיה מזה דהא אעפ"כ ר"ע מדמה פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ להא דבצקות וקמחין דס"ל דהוו כמו שגדלו בח"ל ועוד דלא דמי לחלה דהתם נתחייבו בשבע שכבשו ושבע