עמק יהושע חלק א ט

בציבור. וכן ברפ"ו דחולין (דף צ') ורבנן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותו בכך שאני ועיין רש"י. ובזה יתיישב מה שהקשה הט"א ברפ"ד דר"ה (דף כ"ט) דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. ואמרינן התם מ"ט כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה. וכתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם. כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול. ופריך הא לאו מלאכה הוא דאיצטריך קרא למעוטי והקשה הט"א דמשמע התם דלר' לוי מלאכה גמורה היא וא"כ אמאי אמרינן בפ"ב דר"ה (דף ל"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום. ומפרש בגמ' מ"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. ושופר עשה הוא ולא אתי עשה ודחי לית ועשה. וא"כ לר"ל כיון דתקיעה עצמה מלאכה היא בע"כ גלי לן קרא דמצות שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט מדאמר יום תרועה יהי' לכם ולפי מה שבארתי ניחא שפיר דליכא למילף מהא דאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם. דאע"ג דר' לוי סבר דתקיעה הוא מלאכה דאורייתא. אפ"ה לא ילפינן מזה שתהא עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. משום דהתם הוא בתורת היתר שאי אפשר להמצוה שתתקים בלא עקירת הלאו. לר' לוי שסובר דתקיעה הוי מלאכה דאורייתא. ע"כ הוי בתורת היתר ולא ילפינן דחוי מהיתר. ושאני תקיעה דמצותו בכך. ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הט"א שם מהא דאמרינן בסוף ר"ה (דף ל"ד) ג' תקיעות נאמרו בר"ה שנים מד"ת וא' מד"ס. ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה אסור וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. דאיכא למימר דר' לוי סובר דכיון דאשתרי אשתרי נמי אפי' שלא במקום מצוה דהא דתקיעה דוחה יו"ט הוא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי כיון שאי אפשר למצוה שתתקים בלא עקירת הלאו ועיין לקמן (סי' ט"ו) בד"ה והא

ובזה יתיישב נמי הסוגי' דכריתות ודיומא דאמרינן בפ"ג דכריתות (דף י"ד) ושלח ביד איש עתי' עתי אפי' בטומא' עתי ואפי' בשבת. קתני עתי אפי בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ופירש"י זאת אומרת מדקתני אפי' בשבת אין עירוב והוצאה ליוה"כ. דאי יש איסור הוצאה ליוה"כ. אמאי איצטריך לרבויי שבת. הא דחי יוה"כ והוא הדין לשבת. ודחי התם הש"ס ממאי שאני יוה"כ דהכשירו בכך. אלא הא דרפרם בדותא היא. ופירש"י דילמא מיוה"כ לא שמעינן לשבת דיוה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין שקריבין בשבת. ובפ"ו דיומא (דף ס"ו) אמרינן עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר ר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפו כו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ולא דחי התם ביומא דהא דרפרם בדותא היא דילמא שאני יום הכפורים דהכשירו בכך

והטעם נ"ל דבכריתות לא הביא הש"ס הא דר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפו רק הברייתא לחוד. ולפי"ז אתי להורות עתי ואפילו בשבת לענין איסור תחומין ואיסור תחומין ואיסור הוצאה מחד קרא נפקי כמו דאמרינן בספ"ק דעירובין (דף י"ז) תני ר' חייא לוקים על עירובי תחומין ד"ח. יע"ש בתוס' דמחד קרא נפקי איסור תחומין ואיסור הוצאה. וע"ז אמר בכריתות זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ושפיר קא דחי התם דילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך וכמו שפירש"י כמו תמידין ומוספין דאמרינן במנחות דהכשר מצותו בכך. משום דאי אפשר להמצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו. וע"כ הוי בדרך היתר. וע"כ אפי' אי עירוב והוצאה ליוה"כ ג"כ. אפ"ה לא הוה ילפינן שבת מיוה"כ. משום דשאני יוה"כ שאי אפשר למצוה שתתקיים בלא עקירת הלאו כיון שהציק הוא חוץ לתחום ועיין בתוי"ט פיו דיומא דארץ גזירה משמע חוץ לתחום וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') על הא דאמרינן התם אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בי כרת מי דחי. והקשו התוס' דאמאי לא ילפינן מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח ותירץ ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלדחי ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בע"א לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצית יבום אבל בכלאים בציצית שפיר ילפינן בעלמא דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימא בצמר. ואפ"ה דחי. אלמא דמה שהיא בדרך היתר לא מצינן למילף וע"כ לא ילפינן מיוה"כ נמי משום דהכשר מצותו בכך אבל לעולם אימא לך דיש עירוב והיצאה ליוה"כ ג"כ. והא דלא אמרינן הואיל ואשתרי לגבי יוה"כ אשתרי נמי לענין שבת הוא מטעם כיון דחלין בבת אחת יוה"כ ושבת לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כמו דאיתא ביבמות (דף ח') אלא נשא מת ולא מת ואח"כ נשא חי לא אחזיא ליה כלל. ועיין במה שכתבתי לקמן על הירושלמי דפ"ד דשקלים לא מצאו בסוריא דהש"ס דילן לא סבר הכי דאמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי. אבל בפ"ו דיומא הביא הש"ס הא דקאמר רב ששת למאי הלכתא ופירש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא היא שגזרו עליהם לאחר מית. ומשני שאם היה חולה מרכיבו טל כתיפו וע"ז מדייק רפרם שפיר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. דאי הוה עירוב והוצאה ליוה"כ לא הוי איצטרך היתר לשבת. דליכא למימר דה"א דשאני יוה"כ דהכשירו בכך כדדחי בכריתות דה"מ אם לא סגי בלאו הכי אמרינן דהכשירו בכך. אבל אם הי' חולה שמרכיבו על כתיפו לא הוי הכשר מצותו בכך. דזה ענין מקרה הוא שיהי' חולה. וא"כ אם הי' עירוב והוצאה ליוה"כ. הוי ילפינן מיניה שבת דגם ביוה"כ לא הוי הכשר מצותו בכך וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') דהא דיליף ממצורע דאתי עשה ודחי ל"ת משום דמקיים גילוח בשעת ההיתר. א"נ בנמרטו פאת ראשו. וע"כ הוי בדרך דיחוי. וה"נ הוי בדרך דיחוי. דאירע מקרה דחלה. לא אמרינן דהכשר מצותו בכך. אח"ז ראיתי בתו"י שתירץ ג"כ באופן זה [ובזה יתיישב מה שראיתי להמש"ל (פ' י"א מה' שבת ה' ה') שהתווכח בזה עם חכם א'. והוא דאמרינן במנחות (דף כ"א) תקריב אפי' בשבת תקריב אפי' בטומא' שכתב שיש להקשות שאיזה מלאכה יש כאן דאיצטריך לומר דדחי שבת. והא מולח אינו אלא משום מעבד. ואין עיבוד באוכלין. ותמה הרב המגי"ה ע"ז דודאי אין עיבוד באוכלין. והא דאמרינן תקריב אפי' בשבת אין הריבוי דלא נימא דאסור משום עיבוד דודאי אין עיבוד באוכלין אלא דה"א דאסור בשבת משום הקרבה דאסור להקריב שום דבר על המזבח בשבת. רק מה שהתירה התורה בפירוש. והביא ראיה לפירוש דבברייתא מסיק תקריב ואפי' בטומאה. ודאי פירושו דה"א דאסור להקריב על המזבח המלח בטומאה דרק בשר של קרבן צבור הותר ולא המלח וקא משמע לן דמותר להקריב וכ"נ מפירש"י שם עכ"ד. אבל לפי מה שבארתי א"ש מה שנתקשו בזה דבשלמא בטומאה בתורת דיחוי הוא כמו דאמרינן ביומא שם טומאה דחוי' היא תחילתו דחי וע"כ איצטריך קרא לגבי מלח שקרב בטומאה דה"א דהמלח שעל הקרבן אינו קרב בטומאה כיון דבתורת דיחוי הוא אבל גבי שבת כיון שהותרה לגבי בשר והותרה הבערה ממילא הותר נמי לגבי מלח שעליהם. וכמו שכתב הר"ן בפ"ב דביצה (דף י"ז) בהא דממלאה אשה קדירה של בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה א' דמשמע דלרבויי בשיעורא מותר. והקשה מהא דמנחות (דף ס"ד) דמשמע התם דלרבויי בשיעורא אסור ותירץ דהשבת דחוי' היא אצל החולה ע"כ אסור לרבויי בשיעורא. אבל ביו"ט שאוכל נפש הותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט מותר כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח א' תוספתי' כמוהו ומותר