עמק יהושע חלק א ח

שאלה הא דקייל"ן דכלאים בציצית שרי רחמנא אם הוא דווקא במקום מצוה או אפי' שלא במקום מצוה. כגון בלילה או לנשים או בטלית שאולה. וגם הא דאשתרי כלאים בבגדי כהונה, אם הוא דווקא במקום מצוה כגון בעידן עבודה או אפי' שלא בעידן עבודה. ואם יש חילוק בין כלאים בציצית ובין כלאים בבגדי כהונה. ואיזה חילוק יש ביניהם

תשובה דעת הרמב"ם הוא דבין כלאים בציצית ובין כלאים בבגדי כהונה לא אשתרי אלא במקום מצוה. דגבי ציצית כתב הרמב"ם (בפ"ג ה' ז') כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על הל"ת בעת שאין שם מ"ע שחובת הציצית ביום ולא בלילה כו' ע"כ. אלמא דכלאים בציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה דאי אמרינן דאשתרי אפי' שלא במקום מצוה א"כ איך כתב הרמב"ם דגזירה מדבריהם שמא יתכסה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על הל"ת. הא אשתרי אפי' שלא במקום מצוה. והתוס' דסברי בפ"ד דמנחות (דף מ') דאשתרי אפי' בלילה מפרשו גזירה משום כסות לילה היינו כסות שאינה מיוחד רק ללילה דלא אשתרי כלל בהאי כסות אבל כסות המיוחד ליום אשתרי נמי בלילה. ולפי זה נראה דעת הרמב"ם דלא אמרינן בציצית הואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי אפי' שלא במקום מצוה. וגבי כלאים בבגדי כהונה נמי פסק הרמב"ם דלא אשתרי אלא בעידן עבודה. שכתב בפ"ח מה' כלי המקדש בגדי כהונה מותר להנות בהם לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפי' שלא בשעת העבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה. אלמא דכלאים נמי לא אשתרי אלא בעידן עבודה. ודעת הראב"ד אינו כן שהרי כתב א"א לא מחוור מן הגמ' הכי אלא כל היום מותר במקדש אלמא דכלאים אישתרי אפי' שלא בשעת עבודה. וגבי ציצית כתב הראב"ד על הרמב"ם שכתב בפ"ג ה' ט' נשים ועבדים וקטנים פטורים מציצית מן התורה כו' ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפין בלא ברכה וכתב ע"ז הראב"ד דווקא בציצית שאין בה כלאים. וא"כ נראה דעת הראב"ד דגבי כלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה. וגבי ציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה (לא כדעת ר"ת במנחות (דף מ' ושם) דאשתרי אפי' לנשים נמי) ועיין בש"א סי' ל' שהוכיח ג"כ מזה דס"ל להראב"ד דלא אמרינן גבי כלאים בציצית כיון דאשתרי אשתרי וצריך להבין דעת הראב"ד דאמאי בציצית לא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי וגבי כלאים בבגדי כהונה אמרינן דכיון דאשתרי במקום מצוה דהיינו בעידן עבודה אשתרי נמי אפי' שלא בעידן עבודה ומהו החילוק ביניהם. ומדעת התוס' בפ' התכלת (דף מ') נראה דסברי דבין בכלאים בציצית ובין בכלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא במקום מצוה ותחילה רצו לומר דכלאים בציצית אשתרי אפי' שלא במקום מצוה. ואע"ג דגבי בגדי כהונה אמרינן בפ' התכלת (דף מ"ג) נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי לא דמי כלל דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר לך שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לביש' שרא רחמנא. ועוד דבטלית העשוי להנאתו חייב הכתו' כלאים. אבל בגדי כהונה לא נפיק אלא בעידן עבודה ע"ש. אלמא דיש סברא לומר דכלאים בציצית עדיף יותר דאשתרי אפי' שלא במקום מצוה משא"כ בבגדי כהונה. וא"כ צריך להבין דעת הראב"ד דאמאי כתב דבכלאים בציצית לא שרי אלא במקום מצוה. ובכלאים בבגדי כהונה אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה. ע"כ צריך לברר הדבר. דגרסינן בפ' התכלת (דף מ') א"ר זירא אמר ר"מ אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה. וכתבו התוס' מדקאמר ואפי' בטלית פטורה משמע דמורה לנו עוד דין א' דכלאים בציצית אשתרי לנו לגמרי אפי' בלילה דלאו זמן ציצית או בטלית שאולה דפטור מציצית. והראב"ד השיג ע"ז וכתב וזה לשונו (כמו שהעתיק הש"א) והלא זה מצאנו דחייבי לאוין מדאורייתא רמי ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולא אמרינן כיון דאשתרי ביאה ראשונה אשתרי ביאה שני' ג"כ. וכן מצינו גבי נדרים ונדבות. ומש"ה השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה כו' ע"כ יעו"ש. פי' שהביא ראיה דהא דעשה דוחה ל"ת הוא בדרך דחי' ולא בדרך היתר להיות כאין כאן איסור כלל. וע"ז הביא ראיה מיבמה דאם איתא דעשה דוחה ל"ת הוא בדרך היתר לגמרי. א"כ למה אמרינן בפ"ב דביבמות (דף כ"א) דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הא גבי יבמה אמרינן כיון שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר בכתובות (דף פ"ב). אלא ודאי הא דאמרינן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. היינו באיסור אשת אח שהוא בדרך היתר ולא בחייבי לאוין שהוא בדרך דחי' והן הן דברי התוס' ביבמות (דף כ') שכתבו דאין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר דלא אמרינן דנעשית כאשתו אלא היכי דשרי בלא דחי' אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרי. אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. וביאה שני' דלית בה עשה לא דחי. וצריך לבאר החילוק שבין היתר לדיחוי. והוא דכל מצוה שאי אפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר וכל מצוה שאפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ אי אתרמי ל"ת. ועשה דוחה אותה אינה אלא בתורת דחי' ולא בתורת היתר. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' בפ"ג דזבחים (דף ל"ב) אמר עולא טמא שהכניס ידו לפנים לוקה שנאמר בכל קודש לא תגע מקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה. איתיבי' רב הושעי' לעולא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה כו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכ' מעייל ידי' לבהונות. א"ל מטונך שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. ומוכיח התם רב יוסף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזובתן. ופריך התם דאכתי לא דמי דמצורע התירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי. טומאה דחוי' להא אדחאי להא לא אדחאי ע"כ. ויש להבין דאמאי הוי הא דמצורע התירא והא דטומאה דחוי'. אלא ודאי דמצורע כיון שאי אפשר שתתקיים המצוה אלא בעקירת הלאו ע"כ מקרי התירא אבל הא דטומאת מת שאפשר לק"פ שיוקרב בטהרה. רק אם אירע בטומאה אמרינן דדוחה את הטומאה. וע"כ הוא רק בתורת דיחוי. ולא בתורת היתר. וכן אמרינן בספ"ד דיומא (דף מ"ו) שבת דהותרה היא בצבור סופו נמי דחי טימאה דדחוי' היא בצבור תחילתו דעיקר כפרה דחי וסופו דלאו עיקר כפרה לא דחי. ויש להבין דהא תרווייהו ילפינן מבמועדו דדרשינן במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה בפסחים (דף ע"ז) וא"כ מניין דשבת הותרה וטומאה דחוי'. אלא ודאי דהטעם דכל מצוה שאי אפשר שתתקיים אלא בעקירת הלאו זהו בתורת היתר. כמו דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') שבת תוכיח שאסור להדיוט ומותרת לגבוה. ודחי התם דמה לשבת שמצותו בכך ופירש"י שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום. ולכך אמרינן ביומא (שם) שבת דהותרה היא