עמק יהושע חלק א י

וע"כ לא הוי ניחא ליה למידרש לענין הקרבה בשבת. דפשיטא כיון דהותר לגבי בשר הותר נמי לגבי מלח. ובלאו הכי ניחא כמו שכתבו התוס' במנחות (דף ס"ד) דלאפושי במלאכה אינו אסור רק מדרבנן ולא צריך לזה קרא מן התורה ודו"ק]

ומעתה יש לחקור בכלאים בציצית על איזה אופן הוא אם הוא בדרך היתר. או בדרך דחי'. אם נימא כיון דבבגד של פשתן או אפשר שתתקיים המצוה בלא דחי' הלאו א"כ הוא בדרך היתר. או כיון דבבגד של צמר אפשר להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בתורת דיחוי

והנה בפ"ק דמנחות כתבו התוס' על הא דאמרינן התם מה לכלאים שמצותי' בכך. אע"ג דאפשר לקיים בטלית של צמר. מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך. וכן מהא דיומא שהבאתי לעיל דשבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי. אלמא אע"ג דאפשר לקיים מצות התמיד בימות החול. אפ"ה כיון דבשבת אי אפשר שתתקיים הוי בדרך היתר. והכי משמע נמי מהירושלמי פ"ו דפסחים דאמרינן התם אמר ר' עקיבא לא אם אמרת בשחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש, תאמר במכשירי שחיטה שאפשר לעשותם מע"ש. התיבון הרי מזבח שנפל בשבת הרי איני ראוי לבנות מאתמול. הגע עצמך שנולדה לו יבלת בשבת הרי אינו ראוי לחותכה בשבת. ומשני מין יבלת ראוי' ליחתוך מאתמול הגע עצמך שחל יום השביעי שלו להיות בשבת. הרי אינו ראוי להזות בשבת. ומשני מין הזאה ראוי' מאתמול. משמע דאפי' בפסח בשבת כיון שמוכרח להיות פעם בשבת ג"כ ע"כ הוי יותר בדרך היתר

[וכן כתבתי במ"א על מה שהביא בתה"ד כהן שמת לו מת בשבת שמצוה להטמא לו וכתב דהאשרי כתב בשם הרמב"ן דעד שיסתם הגולל מטמא לקרובים בין לצורך בין שלא לצורך כו' אמנם בפ"ק דפסחים גבי שפחתו של מציק כתבו בפשיטו' דכה"ג אסור לטמאות לקרוביו אם לא לצורך המת. וכתבתי דהרמב"ן לטעמי' אזיל שכתב בהא דאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו. לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אמאי לימא אין חכמה ואין עצה כו' ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו. וכתב הרמב"ן דהא דלא ילפינן מהא דכתבי ולאחותו משום דהוא בדרך היתר ולא בדרך דחי' משום דאי אפשר שתתקיים מצוה זו בכהנים בלא עקירת הלאו אע"ג דבישראל אפשר שיקוים המצוה בלא עקירת הלאו אעפ"כ כיון דבכהנים אי אפשר שיתקיים בלא דחיי' הלאו ע"כ הוא בתורת היתר וע"כ לא גמרינן מינה וכמו שהבאתי לעיל מהתוס' פ"ק דיבמות ודף ג') וע"כ כיון שהרמב"ן סובר שהוא בתורת היתר ע"כ הותר בין לצורך בין שלא לצורך. אבל התוס' לטעמייהו שכתבו שם בברכות דהא דלא ילפינן מנזיר משום שישנו בשאלה. ובכהן משום דהוי לאו שאיני שוה בכל. ולא משום דהוי בתורת היתר דהא אפשר שתתקיים מצוה זו בישראל בלא עקירת הלאו וע"כ כתבו דאין מטמא אלא לצורך] והכי משמע נמי בתו' פ"ג דכתובות (דף מ') שהקשו דהא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשנה בטלית של צמר חוטין של צמר. ואור"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא אלמא כיון דבטלית של פשתן אי אפשר שתתקיים המצוה אלא ע"י כלאים לא אמרינן כיון דאפשר לקיים המצוה בטלית של צמר בלא כלאים דלא ידחה. וא"כ לכאורה הוי נמי בדרך היתר כיון דאי אפשר שתתקיים המצוה בטלית של פשתן אלא ע"י כלאים

אמנם לאחר העיון מוכח להדי' דלא אמרינן גבי קרבן ציבור בשבת דהוי בדרך היתר לגמרי. וכן בכלאים בציצית. דהא אמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה') דנילף מתמיד דעשה דוחה ל"ת. ומשני דלא דמי דמה לתמיד שכן תדיר והשתא אי אמרינן דהא דתמיד דוחה שבת הוא בדרך היתר א"כ איך מצי למילף מתמיד. דהא כבר הבאתי מה שכתבו התוס' דלא מצי למילף מעשה דיבום משום דשאני אשת אחיו משום דמצותו בכך. פי' והוי בתורת היתר אלא ודאי האי דתמיד דוחה שבת הוי נמי בדרך דחי' והכי נמי נראה לי דקאמר התם וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה כריתות כו' מתמיד מה לתמיד שכן תדיר כו' ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ולכאורה קשה דאמאי לא יליף ממוספי שבת חדא דתמיד תדיר טפי ממוספין ועוד דלא מצי פריך שכן ישנן לפני הדיבור. אלא ודאי משום דמוספי שבת שאני דמצותו בכך. ואי אפשר למצות מוספין שתתקיים בלתי עקירת הלאו. וע"כ לא יליף מינה משא"כ בתמיד דמתקיים בחול בלא עקירת הלאו וע"כ הוי בדרך דיחוי. והטעם הוא כיון דהמצוה יכולה להתקיים בלא עקירת הלאו כגון תמיד שבימות החול מתקיים בלא עקירת הלאו א"כ הא דתמיד דוחה שבת הוא מחמת דחי' אעפ"י שבשבת אינו מתקיים אלא בעקירת הלאו משא"כ ביבום כיון שעצמות המצוה אינו מתקיים בלא דחי' הלאו א"כ כל עיקר המצוה היא בעקירת הלאו וע"כ הוי בדרך היתר ולא ילפינן מינה

והשתא כיון דמסקינן ביבמות שם דהא דקייל"ן דעשה דוחה ל"ת הוא מכלאים בציצית אלמא דהא דכלאים בציצית לא הוי בתורת היתר אלא בתורת דחי' דעשה דוחה ל"ת כיון דמ"מ אפשר למצוה שתתקיים בלא דחי' הלאו כגון בטלית של צמר וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות שם דכיון שאפשר לקיים תגלחת המצורע בנזיר ממורט ילפינן מינה. משום דהוי בדרך דחי'. וע"כ לא אייתי הש"ס נמי ראי' מהא דכלאים בבגדי כהונה דעשה דחי ל"ת. ואי משום דדחי אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה דהא לובש קודם שעובד עבודה קשה טפי דאדרב' נילף מבגדי כהונה דדחי אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. אלא ודאי דמהתם לא מצי למילף כיון דאי אפשר שתתקיים בשום פעם אלא בדחי' הלאו ע"כ הוי בתורת היתר

והשתא לפי מה שביארתי ניחא שפיר מה שפסק הראב"ד דגבי כלאים בציצית לא אשתרי אלא במקום מצוה משים דהוי בדרך דיחוי וע"כ אינו דוחה אנא בשעת המצוה. משא"כ בכלאים בבגדי כהונה דהוי בתורת היתר. וע"כ אשתרי אפי' שלא בעידן עבודה נמי. [ואפשר לומר דמה שפסק הרמב"ם דגבי כלאים בבגדי כהונה אינו דוחה אלא בשעת עבודה לטעמי' אזיל דסבירא ליה דאפי' אי אפשר למצוה שתתקיים אלא בדחי' הלאו הוי נמי בדרך דחוי ולא בדרך היתר. דהא אמרינן בנזיר פ"ו (דף מ"ב) אמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. וכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' אבל ה' ט') וזה לשונו הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואיני מטמא לאחרים כו' לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות כו' ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם שכתב (בפ"ה מה' אבל ה' ו') לה יטמא מ"ע שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו ע"כ. בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינם מוזהרות על הטומאה כן אינם מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות בי' וא"כ לדעת הרמב"ם דעשה דטומאה אינו אלא במקום עקירת הלאו אבל במקום דליכא ללאו ליכא למצוה. א"כ צריך לומר דהואיל ואשתרי אשתרי כמו דאמרינן בזבחים (דף ל"ב) שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דאע"ג שהטומאה יכולה להיות בנשים ג"כ אבל התם לאו מצוה הוא. וא"כ הוי בדרך היתר אלא ודאי דסבירא לי' דהכל הוא בדרך דיחוי. וע"כ סובר בכלאים בבגדי כהונה דלא אשתרי אלא בעידן עבודה משום דהוי בדרך דיחוי. והראב"ד שסובר דבכלאים בבגדי כהונה הוי בתורת היתר משום דאי אפשר למצוה