עמק יהושע חלק א פז

כמו גרושין ומותרת לזה שנאסרה עליו אין כאן חידוש דזה לאו בדבר א' הוא וע"ז בעי ר' ירמיה הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחיו של זה נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא ודאי דמכי נשאת הותרה. אך אעפ"כ הוא תימא דהיכן מנינו שזה אוסר זה מתיר. וע"ז השיב ר' ירמי' לא אמר אלא שמיתתו גרושין אבל נשואין לא. פי' שההיתר לזה שנאסרה עליו אינו אלא במיתתו של פלוני שנשאה לו הותרה ולא מעידן נשואין וא"כ אין זה תימא דהיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר דהא לאו בדבר א' דהא לא הותרה לו משנשאה דנימא דהופקעה האישות של ראשון ואינה אסורה לזה רק מחמת אישות של השני אלא דוקא במיתתו הותרה לאותו השני ולא בנשואין כמו שכתבו התוס'. ולפי"ז משמע דהירושלמי לא פליג בהא אש"ס דילן. דאם אמר חוץ מפלוני והלכה ונשאת שהותרה. אך בפי' על הירושלמי שם הארכתי בזה. דדעת הירושלמי דאף בחוץ מפלו' אם נפלה לפניו ליבום אסורה לי' וכמו שמשמע מדעת הרשב"א שהבאתי תחילה]

וא"כ כיון דלא קשה מידי על הרא"ש מהתוס' דמה שכתבו התוס' דיכול להתירה בגט מיירי בחוץ וכבר הוכחתי דהרא"ש סובר דבאומר ט"מ שלא תנשאי לפלוני מכיון שנשאת בטל הגט. מעתה אין אנו צריכים למה שתרצתי תחילה בדברי הרא"ש שסובר כהתוס' דבאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דלא עבר על התנאי אלא דהעיקר כמו שהוכחתי מתשובות הרא"ש דבזה עובר על התנאי אע"ג דהנשואין הוא באיסור וכמו שכתב הרמב"ן שכוונתו הוא כדרך נשואין. וא"כ בנידון דידן נמי אם נתן אתרוג ע"מ שלא יתן לאחר לצאת בו ונתן לאחר ודאי עבר על התנאי והראשון נמי צא יצא. אע"ג דלא הועיל מידי בנתינתו אפ"ה עבר על התנאי דהא מ"מ נתן

ועוד שהרי הטור בחו"מ (סי' רמ"א) הביא תשובות הרא"ש שכתב אע"ג שכתוב בשטר ע"מ שלא יכול א' מהם למכור ואין כתוב ע"מ שלא ימכור האי על מנת שלא למכור כו' כמו לא תוכל לאכול בשעריך וע"כ צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטילה ואינו יכול לפרש שלא יכול למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה עכ"ל. וכן פסק בש"ע ע"ש. וכתב ע"ז המ"ל (בפ"ג מה' זכי' ומתנה) דמתוך תשובות הרא"ש שהביא הטור (סי' רמ"א) מוכח דבמתנה ע"מ שלא תמכרנו לפלוני כל שעבר ומכר לאותו פלוני נתבטל המתנה או המקח כיון שעבר טל תנאי ואע"ג דאי אמרינן שנתבטל המקח נמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ"מ כיון שנתנו בדרך מקח נתבטל המקח מעיקרו וכן כתב המ"מ (בפ"ח מה' גרושין) בע"מ שלא תנשאי לפלוני. אך ראיתי להתוס' פ' המגרש כו' עכ"ל. וא"כ בנידון דידן שניהם לא יצאו ידי חובת אתרוג דהא השני בודאי דלא יצא דהא הראשון לא הי' יכול ליתן לו במתנה. והראשון נמי לא יצא דמכיון שנתנו לו אף שאין במתנתו כלום אפ"ה כיון דמ"מ עבר על תנאו ונתן נתבטלה מתנתו וע"כ לא יצא כן נ"ל

דיני חדש

סימן טו

שאלה אם יש לסמוך גבי חדש על ההיתר של הפוסקים דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל או לא

תשובה גרסינן בקדושין (דף ל"ו) כל מצוה שהיא תלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ חוץ מהערלה והכלאים ר"א אומר אף החדש והביאו התוס' הירושלמי (ספ"ק דקדושין) דמקשה אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינ' נוהג בעיסה של כו' ולא מיירי מתניתין אלא בדברים הנוהגים בישראל כו'. וכתבו התוס' שם דמהירושלמי משמע דחדש נוהג בשל כולם דפריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל כו' משמע דחדש נוהג בשל כולם. אמנם הב"ח הוכיח מהסוגי' דר"ה (דף י"ג) דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דאמרינן התם בעא מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבו אם תאמר דעייל ביד כו' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו'. ופריך ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו. ומשני לא סיד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי כו'. והוכיח הב"ח מזה דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דאי חדש נוהג בשל כולם לא הי' צריך להוכיח מדכתיב ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש אלא ע"כ דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל. והט"ז תירץ דאפשר דאכלי תבואה ישינה משל אשתקד שנתברר להם שזאת הי' תבואה ישינה ואפי' בספק כתיב בתשובות הרא"ש (כלל ב') בשם אבי העזרי דמותר שיש ס"ס וכמ"ש גם הטור וע"כ הוצרך להוכיח מדכתיב ממחרת הפסח כו'

אמנם מהירושלמי שהביאו התוס' בר"ה (שם) מוכח דלא כהט"ז דאפי' משל אשתקד נמי אסור. דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי' דר' ירמי' בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חטין בעלי' עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר להדי' דאפי' חטין של אשתקד נמי אסור וראיתי להש"ך שפי' בדברי הירושלמי דאפי' יבישה ואפי' חיטין בעלי' הכל קאי על תבואה של שנה ההיא. והביא הרא"ש שפי' דיבישה הוא אפי' משל אשתקד וכתב הש"ך ע"ז ותימא גדולה למה לא התירו עומר משל אשתקד. ולא ירדתי לסוף דעתו דהדבר ברור כדפרישית עכ"ד

ולע"ד נראה כמו שכתב הר"ש בטל תוס' ז"ל דגרסינן ברפ"ט דמנחות (דף פ"ד) ר' יוסי בר' יהודא אומר עומר בא מח"ל ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקא סבר חדש בח"ל דאורייתא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע. ולפ"ז מוכח דאפי' מאן דסבר דנתחייבו מיד בעומר אפי' קודם שבע שכבשו ושבע שחילקו אפ"ה לא חל עליהם אלא לאחר שנכנסו לארץ והא דחדש בח"ל דאורייתא הוא לאחר שנאסר בארץ מדקאמר וקא סבר חדש בח"ל דאורייתא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע ובפ"ק דקדושין (דף ל"ז) מוכח למאן דדריש מושב כל מקום שאתם יושבים קא סבר דחדש נוהג מיד שנכנסו לארץ ולא דריש מושב לאחר ירושה וישיבה. ואע"ג דאנן קיי"ל כמתניתין דאין העומר בא אלא מאר"י ודרשינן לקרא דוכי תבואו אל הארץ שאין העומר בא אלא מארץ אעפ"כ לא מפקינין קרא מפשטי' ולא מפשינן פלוגתא וגם חכמים מודים לר' יוסי בר' יהודא דלא חל עליהם איסור חדש אלא משנכנסו לארץ

והשתא א"ש הא דבעא מיני' ר' יונה קמי' דר' ירמי' דמצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה פי' כיון דקודם שנכנסו לארץ לא הי' עדיין איסור חדש בעולם וע"כ בעא מיני' לאחר שנכנסו לארץ ונאסר להם החדש אי אינו נאסר להם אלא מכאן ולהבא אבל התבואה שהי' מקודם לא נאסר להם או שהתבואה שהי' מקודם ג"כ נאסר להם והוא ממש כבעי' דר' ירמי' עצמו בפ"ק דחולין (דף י"ז) דאמרינן התם בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו פי' דבשר נחירה היה