עמק יהושע חלק א פד

מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' והקשו בתוס' דמאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד דשליח בר חיובא כו' לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ה) קידש אינו לוקה בעל לוקה. ותירצו בתירוצא קמא דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה. א"נ יש לומר דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות לא חלין הקדושין. משמע דלשינוי' בתרא של התוס' לא צריכי לשינוי' קמא וא"כ משמע דאיסורא יש אף בקדושין לבד אלא שאינו לוקה. ויש לי בזה להאריך ואין כאן מקום לזה וכן כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף י') דאסור מדרבנן. וא"כ קשה דמאי משני דקידש ולא בעל הא אכתי אתי דלא כר"י הגלילי דהא איהו סבירא לי' דאפי' בעבירה דרבנן נמי הוה ירא ורך הלבב. אלא ודאי דאע"ג דקידש ולא בעל עביד איסורא דרבנן אפ"ה קא דריש קרא לא לקח ולא לקחה פרט אלמנה לכה"ג גרושה כו' כיון דמדאורייתא לא עביד איסורא ע"כ מעטם הכתוב דאלמנה לכה"ג אינו חוזר דהא קודם שאסרוה מדרבנן לא הוי ירא ורך הלבב אע"ג דלדידן דאסור מדרבנן חוזר מחמת שהוא ירא ורך הלבב אעפ"כ קא דריש קרא שפיר לענין אם קידש דלא עביד איסורא מדאורייתא לא הי' חוזר ועיקר הקושי' הוא על דרשא דקא דריש קרא לימא דלא כר"י הגלילי דלריה"ג א"א למידרש קרא להכי וא"כ תקשה לר"י הגלילי אמאי כתיב לא לקחה ומשני דדרשא דקרא קא אתי אפי' לר"י הגלילי דאפי' לר"י הגלילי צריך קרא למעט אלמנה לכה"ג דהא לא עביד איסורא דאורייתא. וכה"ג תירץ המ"ל ברמב"ם (פ"ב מהלכות סוטה ה"ח) שכתב כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מד"ס אין המים המאררים בודקין את אשתו. וכתב ע"ז הראב"ד דהא לא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם. וכתב ע"ז המ"ל דנראה דקושי' מעיקרא ליתא דהגמ' קא שקול וטרי ביתור הפסוקים דלמה לי קרא למעט ארוסה ת"ל מקרא דמבלעדי אישך ותירצו דאיצטריך קרא להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל כו' ע"ש. וא"כ קשה דאם מדאורייתא קאמר א"כ היכי חשיב בסוטה (דף מ"ד) ממזרת ונתינה לישראל הרי לדעת הרמב"ם נתינה אינה אסורה אלא מדרבנן אלא דהוא אשגרת לישנא]. אך אעפ"כ הוא אליבא דהלכתא קא פסיק הרמב"ם דאפי' בנתינה לא סי' חוזר אע"פ דליכא אלא איסורא דרבנן אעפ"כ קרינן בי' לא לקחה למעוטי לקיחת איסור. אלא ודאי כיון דחכמים אסרוהו קאי עלייהו מיעוטא דלא לקחה למעוטי לקיחת איסור וכן כתב הרמב"ם לגבי סוטה דאינה שותה וכן לענין ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לקיימה דאפי' שני' שהיא מדרבנן נמי חשיב אינה ראוי' לקיימה וע"ש במ"ל שהאריך בזה

אך אכתי אין בידינו ראיה שיהא יכול למחול מחמת שאגידא ביה מדרבנן דבקום ועשה לא יכלו לעקור. וכל מה שהבאנו מדברי הרמב"ם הוא רק להחמיר אבל לא להקל שיהא יכול למחול מחמת שאגידא ביה מדרבנן

ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים בפ' כל הזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי מקרוב לא מרצה ופי' רש"י דאדחי ליה מדרבנן ומשמע דצריך להביא אחר אלמא אע"ג דנדחה מדרבנן אפ"ה כיון דלא הי' יכול להקריב אף שלא היה יכול מחמת איסור דרבנן אעפ"כ כיון דנדחה מ"מ מביא קרבן אחר אע"ג דמדאורייתא הוי חולין בעזרה ואיך יכלו רבנן למיעקר בקום ועשה כמו דאמרינן בהאשה רבה (דף צ') והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה על הדם כו' ואמרי רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה אלא ודאי כיון דאמר רבנן שלא להקריב וא"כ נדחה הקרבן וע"כ הוי דחוי אף מדאורייתא ואינו יוצא בו וצריך להביא קרבן אחר

[ובזה מתיישב נמי מה שראיתי להשעה"מ שרוצה להוכיח מה שנסתפק המ"ל בפ"ב מהלכות איסורי מזבח אם עבר והקריב זקן אם כשר בדיעבד. וכתב ע"ז השעה"מ דיש לפשוט ספיקותו מהא דאמרינן בזבחים פרק קדשי קדשים (דף נ"ט) מיתבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולים. ופריך הגמ' נבנה דחוי מעיקרא נינהו ומשני אלא עד שלא נהרס המזבח. ופריך נהרס הא אזקין להו. והשתא אם איתא דזקן כשר בדיעבד א"כ מאי פריך הגמ' נהרס הא אזקין להו ופסול מטעם דזקן ולמה לי דפסול מטעם דחוי דנהרס המזבח דלמא אתי לאשמועינן דפסול אפי' בדיעבד דאי מטעם זקן אינו פסול אלא לכתחילה ע"כ. אבל לפי מה שביארתי אתי שפיר דאע"ג דלפי האמת איכא למימר דזקן אינו פסול דיעבד היינו לפי מה דקיי"ל דב"ת אינם נדחים אבל לפי מה דס"ד דב"ח נידחין א"כ כיון דאמרו רבנן דלכתחילה לא יקרב ע"כ אפילו בדיעבד נמי פסול מטעם דחוי. וע"כ פריך התלמוד דלמה ליה למימר דפסול מטעם דחוי דנהרס המזבח תיפוק ליה דפסול מטעם זקן וא"כ כיון דלכתחילה אסור להקריב פסול נמי אפי' דיעבד גם כן מתורת דחוי כמו דאמר רבא בזבחים (דף ע"ג) השתא דאמרו רבנן דלא יקריב אי מקריב לא מרצה. אבל לדידן דקייל"ן דב"ח אינם נדחים ע"כ אינו פסול רק לכתחילה ולא דיעבד. וא"ש מה שנסתפק המ"ל ולא קשה מה שהקשה השעה"מ]. וא"כ לפ"ז מוכח דכיון דמדרבנן הוי דחוי ע"כ פסול אפילו דיעבד מן התורה כיון דמ"מ אידחי

אך יש לדחות הא דאמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי מקריב לא מרצה הוא שאין הבשר ניתר באכילה אבל מ"מ אין לבעלים להקריב קרבן אחר וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ) מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו. ואע"ג דקא מתעקרא אכילת בשר שב ואל תעשה שאני

ומכל מה שביארתי נראה דאין סברא לומר דמחמת דאגידא ביה מדרבנן יוכל למחות על תנאו דע"פ איסור דרבנן יוכל להיות חומרא כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ל"ח) דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן אעפ"כ כיון שסוף כל סוף אינו נאכל בכל מושבות אע"פ שהוא מדרבנן לא חשיב נאכל בכל מושבות אבל לא לקולא וכן משמע בירושלמי פ"ג דמ"ש מ"ש שנכנס לירושלים כו' ב"ה אומרים הכל יפדה ויאכל חוץ משנטמא בולד הטומאה מבפנים תני בר קפרא אב הטומאה ד"ת ולד הטומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד"ת. ופריך מה בין ולד הטומאה בין מבחוץ בין מבפנים לא זה וזה מדבריהן (פי' לבר קפרא) ומשני כשהכניסן ע"מ שלא תתפשנו המחיצה אלמא אע"ג דסוף סוף אינו יכול לאוכלו מדרבנן אעפ"כ לא קרינן ביה כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא לשון אכילה כיון דמאורייתא מותר לאוכלו. אלמא דהא לא יכלו רבנן שע"פ איסור דדבריהם יגרום ליה קולא שיהא מותר לפדותו בירושלים והא שכתבו התוס' בפסחים (דף ל"ח) הוא רק לענין חומרא אבל לא לקולא

[ובזה נדחה מה שכתב הש"א בתשובה (סי' ס"ד) על מה שכתב הג"א בשם א"ז דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט. וכתב הש"א דנר' לו להתיר במה שהטריפות מצויות כמו הכשירות בשנים הללו והוא מחמת טריפות שבריאה מחמת חומרת האחרונים כו' א"כ מדאורייתא ראוי לאכילה ומותר לשחוט. ולפי מה שביארתי ליתא להא כיון דמ"מ אסור לאכול א"כ הוי ס' שקול דילמא אינו ראוי לאכילה דאע"ג דאינו ראוי לאכילה מחמת חומרת האחרונים מ"מ אינו ראוי לאכילה והכי משמע בירושלמי פ"ז דשבת וכן בפ"ק דביצה ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ריש לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. ולכאורה קשה דהא ר"ל סבירא ליה בפ"ב דיומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן. וכן משמע בירושלמי רפ"ו דתרומות מודה רשב"ל באיסורי הנאה כו' ע"ש וא"כ אמאי לוקה לר"ל במבשל נבילה הא מדאורייתא ראוי לאכילה בחצי שיעור דאינו אסור אלא מדרבנן ולאחר שיעור כדי אכילת פרס יאכל ג"כ חצי שיעור אלא ודאי כיון דמ"מ אסור מדרבנן אפי' חצי שיעור נמי ע"כ לוקה מדאורייתא שהרי בישל דבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה הכא נמי ע"ש]: