עמק יהושע חלק א עח

לקדושין ואפי' שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיוב לאחרינא. וכתב הרא"ש דיש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהני הודאתו דאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל למיהוי שלוחו לקדשה לו מהני הודאתו כו' ע"ש. ובזה יתיישב נמי מה שפסק הרמ"א (באה"ע סי' קל"ג) שצריך שימסור לה הגט בפני שנים ביחד. והקשה הב"ש מהך דגטין (דף ל"ב) דאמרינן התם דמצטרפין דע"כ אתי אליבא דמ"ד עדי חתימה כרתי אפ"ה מצטרפין אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דדוקא במסירת הגט שהוא גמר ההיתר לאחרים ע"כ דמי לד"נ ובעינן שיהא שניהם ביחד. אבל בעדי כתיבה אע"ג דעדי חתימה כרתי אפ"ה מצטרפים דהא יכול עדיין לחזור ולא הוי גמר הדבר. ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוס' בגטין (דף ל"ג) דעדי ביטול הגט מצטרפים אפי' בזה אחר זה אע"ג שכתבו התוס' בספ"ק דמכות (דף ו') דדמי לד"נ. ועוד נ"ל להביא ראי' לדעת הר"ן דבגמר ההיתר או האיסור דמי לד"נ מהא דאמרינן בספ"ז דגטין (דף ע"ו) אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים וחזר ואמר לה בפני שנים ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז לא ביטל דברי האחרון את הראשון כו' ואין א' מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין כו' מסו דתימא כל לקיומא תנאה מצטרפין קמ"ל וכתב הב"ש (באה"ע סי' קמ"ג ס' י') הטעם דאין אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין דהטעם הוא משום דכל תנאי תנאי אחר הוא ופשוט הוא בעיני וא"ו מ"ש הרב רמ"א בח"ה (סי' ל' עיין סי' קמ"ג ס"י) מה ענין זה לדינים דשם ולע"ד איני מבין הפשיטות שכתב דהטעם הוא משום שהוא תנאי אחר. דמ"מ תנאי א' נתקיים כמו דאמרינן בב' מנים. ואע"ג דאמרינן בסנהדרין (דף ל"א) א' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן כו'. ומסקינן דדוקא אם אמר לדמי אבל בלא"ה לא הי' מיחייב לשלם. התם הוא משום דדיינינן לי' כמכחשי אהדדי אבל אם אמרו על שני זמנים מתחלפים בודאי דמצטרפי כמו שכתב הסמ"ע. והכא גבי ב' תנאים דע"מ שתשמשי את אבא וטיט שתתני לי מאתים זוז לא שייך זה ועוד דמסתמא מיירי שמפרשים שלא מכחשי אהדדי וא"כ אמאי אין מצטרפין אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דבגמר ההיתר שמותרת לכל אדם שע"י קיום התנאי שמותרת לכל אדם הוי כמו בנתינת הגט דבעינן בשעת מסירה שיהיו שניהם ביחד. ה"נ בשעת קיום התנאי שאז היא מותרת להנשא הוי כד"נ דבעינן שני עדים ביחד. דהא הכא בתנאי דאם מיירי כמו שכתב הב"ש. וא"כ אינו חל הגט אלא בקיום התנאי ואפי' בתנאי דע"מ אעפ"כ אסורה להנשא בכל תנאי שהוא בקום ועשה

[והנה לפי מה שביארתי אפשר לומר דעדות מיוחדת אע"פ שמעידין על ב' מעשים אפ"ה כשר מדאורייתא אפי' באיסורין נמי כמו דמשמע בב"ב ובגטין. והא שכתב הר"ן דעדות אשה דמי לד"נ היינו בגמר האיסור. ומזה הוא סתירה למה שראיתי להאחרונים שכתבו בדין אם ישבו ג' לדין ופסקו השנים שחייב ליתן לו חמשים זהובים. אך משני טעמים הא' פטר ליתן חמשים זהובים שהשני מחייב אך שחייב ליתן חמשים זהובים אחרים והשני פטר אותו מליתן אותן חמשים זהובים וחייב ליתן חמשים זהובים אחרים וכתב שחייב ליתן חמשים זהובים. כמו שכתב המהרי"ק והביאו הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה) שאפי' אין הרבי' מסכימים מטעם א' אלא כל א' יש לו מעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו. וראיתו היא מהא דאמרינן בפ"ב דחולין ודף ל"ו) בנתקנת מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר הו"ל ר' חד ואין דבריו של א' במקום שנים. אע"ג דהוו משני טעמים דלר' חייא הטעם משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף. ולריש הטעם משום דשחיטה מכשרת ולא דם. והקשו האחרונים מהא שפסק הרמב"ם (בהלכות קרבן פסח פ"ה ה"ב) כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' הזיד ולא הקריב בשני כו' אע"פ ששגג ה"ז חייב כרת. וכתב הכ"מ שהרמב"ם פוסק כרבי ואע"ג שרבים חולקים עליו אעפ"כ כיון דלא מטעם א' הוא פסק כרבי. ותירצו דדוקא בד"מ אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אע"פ שאינו מטעם א' דהא עדות מיוחדת כשר בד"מ. משא"כ במילתא דאיסורא דדמי לד"נ אין עדות מיוחדת כשר וע"כ בעינן שיאמרו דוקא מטעם א'. ובחולין (דף ל"ו) דאמרינן התם במילתא דהוו רבים לגבי יחיד אף במילתא דאיסורא התם מיירי בדלעת תלושה של תרומה דהוי תרומה מדרבנן וע"כ כיון שהוא מילתא דרבנן אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אף דלא מטעם א' הוא

ולע"ד לא נראה לי כלל דהא כבר ביארתי דעדות מיוחדת אפי' בב' מעשים נפרדים אפ"ה כשר אף במילתא דאיסורא נמי. ועוד דלא דמי דבשלמא בעדות מיוחדת אמרינן דשני עדים לא משקרי וחד מנייהו אמת. אבל בדין שהדבר תלוי אם לא טעו בדין איך דמי לעדות מיוחדת

וע"כ נ"ל דעיקר הפעם תלוי אם יכולים ב' הטעמים להיות אמת ואז מצטרפי הב' טעמים וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז) אמרו שנים טעם א' מב' מקראות אמר להם אין מונים אלא א' כו' מקרא א' יוצא לכמה פעמים ואין טעם א' יוצא מב' מקראות. וע"כ כל שהטעמים סותרים זא"ז ע"כ לא הוו רבים. וע"כ בפלוגתא דר' ור' נתן ור' חנני' בן עקבי' אמרינן התם דשלשתן מקרא א' דרשו וא"כ כיון שאין הכתוב מתפרש אלא כדברי א' מהם וע"כ לא הוו רבים לגבי יחיד. וע"כ פסק הרמב"ם דאינם נחשבים רבים והלכה כר' מחבירו וכן כתבו התוס' בפ"ג דחגיגה (דף מ') דהלכה כרבי מחבירו בהאי פלוגתא דר' ור' נתן ור' חנני'. משא"כ בפלוגתא בההוא דחולין דאפשר דתרווייהו הלכה הוא הא דשחיטה מכשרת ולא דם וכן אינה לשחיטה אלא לבסוף והטעמים אינם סותרים זא"ז וע"כ הוו רבים אף שאינו מטעם א'. ועי' בהא שכתב המ"מ (בפ"ז מהלכות אישות ה' י"ב) שכתב שם דלא חשיב שמואל ור"י בקדושין (דף ס') לתרי דלאו מחד טעמא אינון. וכתב הלח"מ אע"ג דרב ושמואל נמי מתרי טעמא הוא ותירץ כיון דרב מחשיב ס' תנאי ס' חזרה ושמואל סובר ודאי חזרה דמי לחד טעמא אבל שמואל ור"י הם מחולקים לגמרי בטעמם עכ"ל וכיון שמחולקי' וסותרים זא"ז ע"כ לא מחשיב רבים. ועיין במה שכתב הרא"ש בשבת (דף קמ"ה) בענין שלקות ע"ש]. וא"כ לפי מה שביארתי דיכול להיות דעדות מיוחדת אף בשני דברים הוי דאורייתא והא שאינו מתחייב שבועה דאורייתא ע"י עדות מיוחדת כבר תירצו האחרונים בחו"מ ועי' בט"ז ובמ"א הארכתי בזה. עכ"פ אינו שייך כלל בנדון דידן

ולכאורה נראה שהר"ן לטעמיה אזיל שכתב בפעוטות דמקחן מקח וממכרן מכר ע"כ מועיל אף לדאורייתא דהא כתב הר"ן אהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) אמר רבא היה לפניו ככר של הפקר ואמר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה. ופי' הר"ן דמיירי שאמר שתקנה לו ד' אמות להקדש ואמרינן התם נטלה לאוכלה מעל לפי כולה אלמא דיש מעילה אע"ג דהקנין היה ע"י ד' אמות שהוא מדרבנן. והוא משום דהר"ן לטעמיה אזיל שכתב גבי פעוטות דאם הקנה יצא בו ידי אתרוג אע"ג דבעינן שיהא מדאורייתא שלו. אבל דעת התוס' נראה בהיפוך דאמרינן בפ"ה דב"ב (דף ע"ט) אהא דאמרינן התם דמשכחת לה במים הבאים דרך חצירו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך. והקשו התוס' דאיך יכול להקדישו הקדש גמור שימעלו בהם והלא אינו זוכה בהם זכיי' גמורה דקיי"ל דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום כו' עכ"ל התוס'. וא"כ סבירי להו להתוס' דמה שהוא קדוש מדרבנן אינו יכול לבוא אח"כ לידי מעילה דאורייתא. ודלא כמו שכתב הר"ן דאע"ג דאינו קדוש רק ע"י ד' אמות שקונות לו אפ"ה יכול לבוא לידי מעילה דאורייתא. אבל באמת התוס' אינם חולקים עם הר"ן. דהא קנין של ד' אמות אלים טפי כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (ד' י') דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ותקנו במציאה ואף בגט נמי משום