עמק יהושע חלק א עז

דאמר רב הודאה אחר הלואה מצטרפין כו' אבל הלואה, אין מצטרפין משום דהודאה אחר הלואה הוא בגוף א' וע"כ מצטרפי אבל בהלואה אחר הלואה מדאורייתא אין מצטרפין ואף דקיי"ל כנהרדעא דאמרי בין הודאה אחר הודאה בין הלואה אחר הלואה מצטרפי היינו מדרבנן [אך לקמן יתבאר דכל צירוף עדות הוי דאורייתא אפי' בשני מינים והכי משמע בסנהדרין (דף ל') ע"ש חוץ מד"נ. כמו דאמרי' בספ"ק דמכות (דף ו') מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה כו' להביא שנים שרואים אותו א' מחלון זה כו' ואין רואין זא"ז שאין מצטרפי' כו' ע"ש]

ובזה יתיישב הירושלמי (פ"א דסוטה ה"א) שהביאו הב"י (בחו"מ סי' ל') וזה לשונו נסתרה א' בשחרית וא' בין הערבים יבא כהדה נתיחדה עמו בפני שנים צריכה ממנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א לחכמים כן ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א שחרות וא' בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינוי' קינוי. או יבא כהדה אין מקבלים מן העד אלא א"כ ראו שניהם כא' ריב"ק אמר אפי' בזה אחר זה עכ"ל הירושלמי. וכתב הב"י בחו"מ (שם) דהירושלמי ספוקי מספקא לי' אם נימא דיחוד וסתירה דינם שוה וכי היכא דאין זה יחוד ה"נ אין זה סתירה. ואע"ג דקיי"ל כריב"ק היינו בד"מ אבל במידי דאיסורא אמרינן דאין מצטרפין. או דילמא מצטרפין וההיא דיחוד שאני מטעמא דפרישית דאנן סהדי כיון דהאיש והאשה אינם רואים אלא עד א' לא לשם קדושין נתכוונו אלא לשם זנות הילכך אין מצטרפין כו' ע"ש עכ"ל. ופרושו דחוק דמשמעות הירושלמי דבסתירה פשיטא לי דאין מצטרפין ולא מספקא ליה אלא בקינוי. ולכאורה קינוי צריך יותר ב' עדים שיעידו ביחד על הקינוי מה שאין כן בסתירה שהיא רק כדי לברר אם הי' סתירה [והנה ראיתי להש"א בתשובה מובא בב"א שמהפך הגירסא בירושלמי דבקינוי אינו מועיל בעדות מיוחדת משא"כ בסתירה שהוא רק כדי לברר אם נסתרה] אבל לפי מה שביארתי א"ש דבסתירה כיון שאין מעידין על מעשה א' דזה אומר נסתרה בשחרית וזה אומר נסתרה בין הערבים הו"ל שני מעשים ובזה ודאי דלא מצטרפי דלא אמרו דמצטרפין אלא בד"מ ומדרבנן כמו שאמרו דלא בעינן דרישה וחקירה משא"כ בסתירה כיון דגמרינן דבר דבר מממון ובדאורייתא אינו מועיל וע"כ בודאי דלא מצטרפי. ע"ז אומר נסתרה א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין דהא הוי שני מעשים וע"כ אין מצטרפין משא"כ בקינוי שקינא לה מאיש א' דמעידין שני העדים על מעשה א' שלא תסתור וכיון דמצטרפי בד"מ מדאורייתא ע"כ מיבעי לי' אם מצטרפין לענין אסור ג"כ או דזה חמיר יותר ובזה מדויק ל' הירושלמי מאחר שהוא האיש והיא האשה פי' דהוי כמעידין על דבר א'

וע"כ כיון דעדות מיוחדת הוא דרבנן ע"כ אינו מתחייב מחמת העדאת העדים אלו שבועה דאורייתא. וא"כ לכאורה מוכח מזה שהפוסקים חולקים על הר"ן במה שכתב שהנחבל ע"י שנשבע ונוטל אף שהוא מדרבנן אעפ"כ הוי כמודה במקצת ומתחייב ע"י זה שבועה דאורייתא. וכמו שביארתי שהר"ן לטעמי' אזיל שכתב גבי פעוטות דע"י מה שמקנה הקטן אף דהוי דרבנן אעפ"כ יוצא בו מדאורייתא. אבל אעפ"כ אין לבי נוחה מזה דהטעם הוא מפני שאין דרבנן מביא לידי דאורייתא ועוד דהא בסה"ת הביא דין זה בשם הרמב"ן ומשמעות הרמב"ן בפ' שבועות הדיינים שסובר דמדרבנן מביא לידי דאורייתא אלא דהטעם דלא הוי מודה במקצת הוא מפני שאינו מתחייב בנשבע ונוטל ע"פ הודאתו

גם הירושלמי נראה לי' לפרש בדרך אחר ויתיישב בזה נמי מה שהקשיתי על הר"ן והוא דאע"ג דילפינן דבר דבר מממון אעפ"כ מה שקרוב יותר לגמר הדבר כגון להתירה לעלמא או לאוסרה על בעלה זה הוי כד"נ וכל שאינו נגמר ע"י דבר זה לא הוי עדיין כד"נ. וזה דומה למה שכתב הרמב"ם (בפט"ז מהלכות סנהדרין היו) אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א' כיצד אמר פד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו כו' ואכל בעדות אחר שהתרו בו לוקה אע"פ שעוקר האיסור הוא בעד א'. והוא מירושלמי פ"ו דסוכה אמר לו א' חלב הוא וסתרו בו שנים לוקה ועיקר עדות לא בעד א' הוא כו' והירושלמי קאי למה דסמיך לי' דאמר סתם עדי קינוי שנמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין את אמרת לוקין מה שישלמו לא מכחה היא מפסדת כתובתה או ייבא כוי דמר כו' אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין עכ"ל הירושלמי. אלמא דעדי קינוי לא הוי כגמר משא"כ בעדי סתירה וע"כ בעי אם משלמין. ועיין בשבועות (דף ל"ג) דקא חשיב לעדי סתירה לגורם לממון ודו"ק. וכן הכא נמי אע"ג דדיני אישות הוה כד"נ היינו בגמר הדבר אבל בהתחלת הגרושין אז לא אמרינן דהוה כד"נ. וע"כ בעדי סתירה אמר בירושלמי דאין מצטרפין והטעם הוא כמו שכתב הר"ן דדמי לד"נ אבל בעדי קינוי בעי בירושלמי אם זהו דומה לד"נ או דדמי לכל איסור דמצטרפין לריב"ק וכה"ג מצינו בסוטה (דף ל"א) שהי' בדין ומה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים. וע"כ בעדי קינוי שהוא רק התחלת האיסור ויש בידו עדיין למחול הקנוי כמו דאמרינן בסוטה (דף כ"ה) דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול וע"כ כיון שיש רשות בידו למחול ע"כ לא הוי כד"נ. אבל בעדי סתירה שאז אין רשות בידו למחול כמו דאמרינן בסוטה (דף כ"ה) דלאחר סתירה אינו מחול וע"כ דמי יותר לד"נ

[רק דמהירושלמי בפ"ח דסנהדרין משמע דאפי' לאחר סתירה מצי מחיל כדגרסינן התם א"ר יאשי' סח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלו הן סופה ובן סורר ומורה וזקן ממרא ע"פ ב"ד סוטה ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילת אתא מימר ואפי' משנכתבה המגילה ובשלא נמחקה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא עכ"ל הירושלמי משמע מזה דאפי' לאחר סתירה יכול למחול. אך עיקר דברי הירושלמי אינם מובנים לי כלל דמאי פריך ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה דהא התם מ"מ אסורה לבעלה אלא כיון דאינו רוצה להשקותה צריך ליתן כתובתה אבל הא דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול היינו דמותרת לבעלה משום דלא הוי קינוי כלל והוי כמו שנסתרה בלא קינוי דאינה אסורה לבעלה כלל. וכעת דברי הירושלמי צריכים אצלי תלמוד

אך מהירושלמי דספ"ה דסוטה משמע דס"ל דלאחר הקנוי יכול למחול אבל לא אחר הסתירה. דגרסינן שם א"ר ינאי פשיטא שאדם מוחל על קינוי' גירש כמו שמחל קינא לה ונתגרשה החזירה ונסתרה אין תימר גירש כמו שמחל צריך לקנות לה פעם שני אין תימא גירש כמו שלא מחל אין צריך לקנות לה פעם שני אבל אם קינא לה ונסתרה כו' פי' דלאחר הסתירה אפי' מחילה אינו מועיל אלא שקא מיבעי לי' בעי' אחריתא ע"ש עכ"ל הירושלמי מזה מוכח דסבירא לי' דלאחר קינוי יכול למחול אבל לא לאחר סתירה]

ובזה ניחא דלא קשה על הר"ן שכתב דלאוסרה על בעלה דמי לד"נ מהך דגטין (דף ל"ב) דאמרינן דלריב"ק מצטרפין. דהתם משום דכל זמן שלא נתנו לה היכולת ביד הבעל לחזור וע"כ לא דמי לד"נ. אבל לאוסרה על בעלה שבזה נגמר האיסור דמי לד"נ. ויש להביא ראי' לזה מהא שכתב הרא"ש בפ"ב דקדושין על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהלכות אישות שהאיש שעשה שליח לקדש אשה א"צ לעשות בפני עדים וכתב ע"ז הראב"ד תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין