עמק יהושע חלק א עב

אינן מוקצים לענין טלטול דהא חזי לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי ביה"ש מאכילתם אתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם ע"כ. והתוס' אזלי לשיטתייהו דאם הוא מוקצה מחמת איסור אכילה אמרינן דכיון דחזי לאחריני שרי נמי לדידי'. אבל הר"ן כתב ע"ז וזה לשונו ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותם שכבר הוקצה מדעת של בה"ב העשיר ולא בעי שיהא מוקצה לכל. והכי נמי משמע טעמא בגמ' דאמרינן נמי גבי מפירין ונשאנים נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר' הככר על עצמה נעשה מוקצה עכ"ל. אלמא דאם אסור לבעה"ב אפי' מחמת איסור הנאה נעשה מוקצה ואסור לכל

והנה לכאורה יש להביא ראיה דאף התוס' סוברים כדעת הר"ן דהא אמרינן בשבת (דף מ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. וכתבו התוס' שהקשה הרשב"א דהא תנן במס' תרומות ומייתי לה בפ' הניזקין המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא אם עבר ותקנו משמע במזיד כו' וקשה דהא אמרינן בגטין (דף נ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר כו' ולר' מאיר אפי' בשבת שרי לאחרינא וא"כ כיון שמותר לאחרים ליכא מוקצה לשיטת התוס' דהא חזי לאחרינ' ובפ"ק דחולין (דף ט"ו) כי מורי להו רב לתלמידי' מורי להו כר"מ וכי דריש בפירקא דריש כר' יהודה משום ע"ה. וכתבו התוס' דמשמע שכן הלכה כו'. וא"כ מכש"כ הכא דלא עבר אלא אאיסור דרבנן דשרי לאחרינא וא"כ כיון דשרי לאחרינא ליכא מוקצה לדעת התוס'. וא"כ מוכח דסברי כשיטת הר"ן דכיון דאסור להבעלים אסור נמי לאחרים ואפשר לומר דאי אמרת דשרי לאחריני וכיון דשרי לאחריני מותר לדידי' נמי בטלטול א"כ יועיל ההפרשה לדידי' נמי ואיך קנסינן לי' שלא והנה ממלאכת עבירה דהא אם יהא מותר בטלטול כיון שהפריש וחזי לאחריני א"כ הרי אהנו מעשיו ע"כ אסור אפי' בטלטול לדידי' משום קנס [ועוד אפשר לומר דסברת התוס' הוא דאסור אפי' לאחרים וכמו דאמרינן ברפ"ד דעירובין (דף מ"א) פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו. וכתבו התוס' משמע דלשום אדם לא יאכלו ואע"ג דהבא בשביל ישראל מותר לישראל אחר כיון שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו ע"כ ואפשר לומר דהא דהחמירו במזיד דהבאה יותר מבמבשל בשבת משום דמבשל בשבת ראוי לכוס והי' יכול לאכול בלא הבישול. משא"כ אם הביא מחוץ לתחום כיון דלא הי' יכול לאכול בלא ההבאה וע"כ בטבל אם הפריש החמירו במזיד אפי' לאחרים כיון שנעשה איסור עי ישראל וא"כ ה"נ כיון שלא הי' יכול לאכול בלא הפרשה ונעשה איסור ע"י ישראל אפשר דאיסור לישראל אחר נמי וצ"ע בזה]

ומעתה כיון שביארתי דמוקצה תלוי בבעלים ע"כ ניחא שפיר הא דאמרינן בשבת שם (דף קכ"ז) מפנין תרומה טהורה משום דחזי לכהן היינו משום דתרומה הוא של כהן ואין לבעלים בזה אלא טובת הנאה ליתן לאיזה כהן שירצה וע"כ שרי בטלטול כיון דהוא של כהן ולכהן חזי. וע"כ אמרינן פשיטא ומשני לא צריכא דמנח' ביד ישראל וא"כ הוי אמינא שהוא עדיין של ישראל וע"ז קמל"ן כיון דהוא של כהן ע"כ אזלינן בתר הכהן ולדידי' חזי וע"כ מותר לטלטל אף לישראל. אבל בעודה טבל או דמאי דהוו עדיין של ישראל ואע"ג דחזי לעניים היינו שהבעה"ב יכול ליתן לעניים אבל אין לעניים זכי' בגווי' וא"כ הוא של בעלים ולבעלים הוו איסורי הנאה דאסור בהנאה של כילוי ואסור להאכיל אף לבהמתו וכן אסור להאכיל לקטנים וכמו שכתבתי במ"א על מה שהוכיח הריטב"א דאף איסור דרבנן לא ספינן בידים לקטן מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל אפי' טבל טבול מדרבנן ואי אמרינן דיכול להאכיל בידים לקטנים א"כ אמאי אין מערבין דהא אמרינן בעירובין (דף ל') אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ. ופי' רש"י הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין אלא ודאי דאסור להאכיל בידים אבל לפי מה שכתבתי דהטעם משום דאסור בהנאה של כילוי ע"כ אסור להאכיל ג"כ לתינוקות. והכי משמע בירושלמי פ"ג דדמאי ר' זריקא כו' בשם ר' יוחנן רופא חבר שהי' מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותנה לתוך פיו בדמאי כו' אבל כו' אפי' בודאי מותר משל רופא אסור עכ"ל הירושלמי והטעם כיון דמשלם לרופא בשביל רפואתו הוא מתהנה מטבל הנאה של כילוי. וע"כ אסור טבל משום מוקצה ה"נ משום שאסור להאכיל לתינוקות]. עכ"פ איך שהוא כיון דאסור' בהנאה ואסור להאכיל לבהמתו אסור משום מוקצה לכל וע"כ הוי דמאי מוקצה ואסור לטלטל לבעה"ב וכיון דהוו מוקצה לבעה"ב הוי מוקצה לכל. ומעתה אין אנו צריכים לדחוק כמו שכתבו התוס' דהא דאמרינן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ולא אמרינן שיהא העשיר מותר לטלטל כיון דחזי לעני היינו משום שאינו ראוי לו. משא"כ בדמאי דחזי לי' אלא דאיסורא הוא דרביע עלי' וע"כ אמרינן כיון דחזי לכהן ש"ד. דהא אדרבא מצינו באיסור הנאה דחמיר יותר מהך דאינו מוקצה אלא משום דלא חזי כמו דאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ"א) ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא אגב קטמי' אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים ומשני התם לאו איסורי הנאה נינהו הכא איסורי הנאה נינהו. ופי' רש"י ומוקצה טפי. ואע"ג דיש לדחות דהתם לא חזי לשום אדם אפ"ה כיון דבאיסורי הנאה אמרינן כיון דחזי לאחריני מכש"כ בזה דאינו אסור בהנאה אלא משום דלא חזי אלא הכל תלוי בבעלים ומשל מי הוא וע"כ בתרומה שהוא של כהן אמרינן דמותר לטלטל כיון דחזי לעניים שרי לטלטל אף לבעה"ב דהא הוא של בעלים. וא"כ צריך לומר בהיפך כיון דלבעלים הוי מוקצה ע"כ הוי מוקצה לכל. וע"כ צריך הש"ס לומר דווקא הטעם משום מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי' וחזי לדידי' בעצמו ע"כ לא הוי מוקצה ולא סגי בטעמא דחזי לאחריני אלא דוקא משום מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי'. ולע"ד יתיישב בזה הא דאמרינן בס"ג דעירובין (דף נ') אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. והקשו התוס' דאמאי אמר דאם אסר בהנאה אין מערבין לו בה והא אמרינן לקמן (דף ל"א) דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ותירצו בדוחק דהטעם הוא משום דגזרינן קונם אטו הקדש. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דכיון דאסר על עצמו בהנאה הוי מוקצה דהוא אסור אפי' להאכיל לבהמתו וא"כ אסור משום מוקצה. ובזה כ"ע מודו דכיון דאסור בהנאה לא חזי למידי וכיון שאסור משום מוקצה לבעלים אסור נמי לכל וכמו שכתב הר"ן בס"פ כירה (דף מ"ו) והא דנשאלים לנדרים שהם לצורך השבת דסגי בג' הדיוטות לא הוי מוקצה משום שיכול לשאול היינו דוקא אם התירו אבל כל כמה דלא התירו כיון דהוי איסורי הנאה ולא חזי למידי הוי מוקצה ואסור לטלטל וצ"ע ועוד יש ליישב בכמה גווני דלא אמרינן בהא דלא הוי מוקצה כיון שאפשר לשאול ועי' בעירובין (דף ל') בתוס' ד"ה אלא וא"כ כיון דהוי מוקצה לכל ע"כ אין מערבין בזה דהא אסור אף לאחרים נמי

ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) מערבין בדמאי ופריך בגמ' דמאי הא לא חזי לי'. וכתבו התוס' נראה דלסומכוס דוקא קא פריך דלרבנן אע"ג דלא חזי לי' חזי לעניים. ולפי מה שביארתי א"ש דכיון דאסור משום מוקצה לבעל הבית אסור נמי משום מוקצה לכל ואף לעניים נמי אסור לטלטל כמו שביארנו על הא דפריך בשבת (דף קכ"ז) דמאי הא לא חזי לי' וע"כ משני מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי' ראוי לדידי' נמי. ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' דמאי פריך דמאי הא לא חזי לי' הא אפי' לסומכוס נמי חזי דמצי לאפרושי מיני' ובי' אפי' לרבנן דר' דס' חשיכה מעשרין הדמאי ולפי מה שביארתי דכיון דאסור לדידי' משום מוקצה אסור לכל ע"כ לא אמרינן מיגו דאי בעי הוה מפריש כמו שכתבו