עמק יהושע חלק א ע

בירושלמי ר"פ השותפין השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו רבנן אמרי כל טפח וטפח של שותפין הם ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אם הי' חצר חלוקה פספס אף רבנן מודו. והכא נמי במיצר כיון ששתי השדות של שניהם משתי הצדדים א"כ ניכר חלקו של כל א' והוי כמו שחלוקה פספס. מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי דכל א' מוכרח ליתן לחבירו האתרוג במתנה ע"מ להחזיר ובלא"ה לא יצא

והכי משמע קצת מהירושלמי דפ"י דשבועות ר' בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח א' בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול והא תני השותפין והאריסין והאפטרופסין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו מהו לכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומים נשמעינה מן הדא כותבים לאיש על נכסי אשתו. אלמא אע"ג דכותבין לבעל על נכסי אשתו אע"פ שאין לו אלא קנין פירות בלבד אפ"ה אין כותבין על של שותפין ומשמע אע"ג דאין בו דין חלוקה ואע"פ דיש לחלק דהתם לא מיירי בחצר דעבידא להילוך אלא בשדה העומדת לפירות מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי דהשותף מוכרח ליתן חלקו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר דוקא ובלא"ה לא יצא כן נ"ל

סימן יב

שאלה ארבע מינים שבלולב שפסולים בגזול. אם חי' זה גזל מדבריהם. כגון מציאת חש"ו וכה"ג אם יצא י"ח או לא

תשובה הבעשה"מ כתב בהלכות לולב וזה לשונו. דע שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקייל"ן בד' מונים שבלולב אם הי' א' מהם גזול פסול אם הי' זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקייל"ן דיש בהם גזל מפני ר"ש אם גזלו מאלו אם יוצא י"ח כיון דמדאורייתא קרינא בי' לכם. או דלמא כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם אינו יוצא בה י"ח ומכלל האמור נראה דאינו יוצא בה י"ח דומי' דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בה י"ח כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה וא"כ הכא נמי דכוותה הואיל ועיקר גזל מן התורה אמנם אם עבר וגזל אינו יוצא בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קייל"ן כר"י דאמר גזל גמור מדבריהם כו' וא"כ שפיר קרינא בי' לכם ואפי' מדרבנן. ואולם מטעם אחר הי' נראה דאינו יוצא בה משום דה"נ מצוה הבאה בעבירה כו' ע"כ. ולע"ד נראה דאינו יוצא בה י"ח מטעם דבעינן לכם אע"ג דהוי מדרבנן ואע"ג דאינו יוצא בדיינים. דהא אמרינן בסוכה (דף ל"ה) ושל דמאי מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי לכם קרינא בי'. וכתבו התוס' דלא הוי צריך להאי טעמא אלא משום דיש היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן. ודכוותה בפ' מפנין (דף קכ"ג) תרומה ודמאי ופריך בגמרא דמאי הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי והוי מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזי לכהן ובההיא דפ' כל מערבין (דף ל"א) דתנן ומערבין בדמאי ומפרש בגמ' משום דאי בעי מפקר נכסי' התם ניחא דאיצטריך האי טעמא לישבה אפי' כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג ע"כ. והנה היא דוחק גדול לומר דמפרש טעם דלא הוי צריך כלל

ע"כ נראה לע"ד דהא התוס' הקשו שם על הא דאמרינן דמצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח משום דגמרינן לחם לחם מחלה דכתיב עריסותיכם דא"כ למה לי' למימר בפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן מצה משלכם. וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג ותירצו דלא דמי דהא דאינו יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו בתפיסת הבית. אבל גבי מצה כשאוכל כמה זיתים אם יש משלו כזית מצה יוצא וא"כ כיון דאתרוג של טבל אינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין אע"ג דלדעת התוס' אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן הי' יוצא בטבל אע"ג דלית בה היתר אכילה דהא יכול להפריש עלי' תרומות ומעשרות אלא דאינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין ולפי"ז הא דאמרינן דיוצאים בתרומה היינו דוקא אם הכהן נותן לו במתנה. והא דאמרינן דיש בה היתר אכילה. היינו דאע"פ שהכהן נותנו נו אעפ"כ הא אין לישראל בה היתר אכילה. וע"ז משני כיון דיש בו היתר אכילה לכהן יוצא אבל אעפ"כ בעינן שיתן לו הכהן דוקא במתנה. דאל"ה תיפוק לי' דאין הממון שלו. וכיון דאינו יוצא באתרוג של טבל משום דמעורב בה חלקו של כהן מכש"כ דאינו יוצא באתרוג של תרומה שהיא כולה לכהן אלא ודאי מיירי שהכהן נותנו לו וא"כ בדמאי נהי דחזי לעניים הא אין זה פעולה אלא שיש לו בם היתר כילה. אבל לא לענין שיהא שלו דהא אכתי מעורב בה חלקו של כהן. ולא הוי לכם. דאע"ג דאמרין לענין ממין המוצא מחבירו עניו הראי' וא"צ להפריש תרומות מעשר אלא משום איסורא אעפ"כ הא כתבו התוס' בפ"ק דיומא (דף ט') דהא דלא אמרינן בתרומות מעשר דימכרנה לכהנים ויטיל דמי' משום דכיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק מק' ועוד דדמי' מועטין שהרי צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהני וא"כ מעורב בה חלקי של כהן. והוי כמו אתרוג השותפין ומה מועיל במה שיש היתר לכהנים הלא יש בה חלקו של כהן ואין הממון שלו והכהן נמי אינו יכיל ליתן נו דהא עדיין לא זכה בו. וע"כ צריך הש"ס לומר הטעם דמיגו בעי מפקר לנכסי' וחזי לי' השתא נמי חזי לי' דלפי"ז כיון שיכול להפקיר נכסי' וא"כ יהי' הממון נמי שלו דהא יכול לאוכלו ט"כ הוי נמי הממון שלו. וכן כתב הר"ן להדי' וזה לשונו של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משים דלא קרינא בי' לכם לב"ש מפני שיש בה חלקו של כהן וס"ל כאתרוג השותפין דלא נפיק חד מינייהו כו'. ע"כ. אלמא דלב"ש דלית להו מאכילין את העניים דמאי אינו יוצא בדמאי משום דמעורב בה חלקי של כהן. ולא מהני מאי דחזי לאחריני. כמו שכתב הר"ן וע"כ כתב הר"ן בשל תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר דמיירי דאם נטל כהן. ולכאורה קשה דאמאי מפרש דוקא אם נטל כהן והא הישראל יכול לצאת ג"כ משום דיש היתר אכילה לכהנים אך דהי' קשה לו דנהי דמחמת היתר אכילה מועיל מה שים בה היתר אכילה לכהנים אבל מ"מ איך יצא בה הישראל הא אין הממון שלו. וע"כ פירש הר"ן דמיירי בכהן עצמו ולפי' התוס' אפשר לומר כגון שנתן הכהן לישראל וע"כ יוצא בה הישראל. [וראיתי להאחרונים שדייקו ממה שכתב הר"ן דמיירי בכהן עצמו דלא סבירא לי' להר"ן שיכול לצאת הישראל משום שיש בה היתר אכילה לכהנים ותמהו כל האחרונים שהביאו דעת הריא"ז דבערלה בח"ל יכול לצאת משום דיש בזה היתר אכילה לאחרים דהא לפי דעת הר"ן בעינן שיהא דוקא ראוי לאכילה לעצמו. ובמחכ"ת שגו בזה דהא שכתב הר"ן דמיירי בכהן הנוטל לעצמו היינו משום דאל"ה אין הישראל יכול לצאת משום דהוי ממונו של כהן כמו שאינו יוצא באתרוג של טבל אבל לא מחמת היתר אכילה]: