עמק יהושע חלק א סד

שותפין בודאי דיוצא בסוכה שאולה ג"כ וע"כ יוצא בחלק שותפו נמי. וכמו באתרוג שאינו יוצא בשל שותפות. אלא דמה שהכריח לרש"י לפרש משום דלא מטי שוה פרוטה לכל חד. דאלו"ה לא הוי מוכחי רבנן דיוצאים בסוכה שאולה מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות דלמא שאני התם כיון דכל ישראל משותפים א"כ ליכא בה דין חלוקה וא"כ יש לכל א' קנין הגוף בכולו בשעה שמשתמש ואחר שעה זו לפלוני כמו שכתב הר"ן אליבא דראב"י וא"כ אין ראי' מהא דכל ישראל ישבו בסוכות דהא התם כולו דידי' בשעה שמשתמש וא"כ מנין לחכמים להכשיר סוכה שאולה. וע"כ פירש הטעם דהא לא מטי שוה פרוטה לכל א' אלא ע"י שאלה (ובסברא זו נתתי טעם לשבח למנהג העולם שכותבים חברה ס"ת לצאת בזה ידי כתיבת ס"ת. ותמהו האחרונים דהא כיון דבעינן שלו א"כ אינו יוצא בשל שותפות. וכתבתי הטעם דהא ס"ת אין בו דין חלוקה ולא עוד אלא אפי' שניהם רוצים אמרינן בפ"ק דב"ב (דף י"א) ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו וא"כ הוי לכל א' בשעה שהוא לומד שלו. והא דממעטינן שותפים בראשית הגז היינו ביש בו דין חלוקה ועיין לקמן בסוף התשובה]

וכיון שביארנו שכל דבר שאין בו דין חלוקה הוי לכל אחד בשעה שהוא משתמש קנין הגוף. א"כ אמאי לא נימא דביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין והקצ"ח תירץ דהכא לא נוכל לומר דבשעה שהוא לעצמו הוי קנוי לגמרי לעצמו וביום של רבו קנוי לגמרי לרבו משום דאין עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. ואם כן אם נימא דיום של עצמו יהי' לגמרי לעצמו אם כן איך יהיה ביום של רבו אח"כ לרבו. [ועדין יש לדקדק קצת בזה. דהא אמרינן בירושלמי מובא בגטין (דף מ') בתוס' דהקדש מפקיע מידי שעבוד הוא משום דכיון דחייל שחרור שעה אחת אינו חוזר ומשתעבד היינו משום דרבא לפעמי' דאית לי' דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל לאביי דס"ל דלמפרע הוא גובה. לא אמרינן כיון דחייל השחרור אינו חוזר ומשתעבד. והרי בדבר דליכא לסלוקי בזוזי כ"ע מודו דלמפרע הוא גובה כמו שכתבו התוס' (שם) ומה שהקשו התוס' בגטין (שם) מהך דאיצטלית דפרסוה אמיתנא דאמאי קני מיתנא הא אין יכולים לסלקה בזוזי כבר תירצו שם בתוס', ועוד אפשר לתרץ ע"פ הירושלמי פ"י דשביעית המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה ר"י אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מהדא שורו הוא מצוי להבריח שדה אינו מצוי להבריח. פי' דבשורו אמרינן בפ"ק דב"ק (דף י"א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו הטעם משום דעשוי להבריח. אבל שדה אינו מצוי להבריח וע"כ אינו מכור לשעה נמי. פי' משום דלמפרע הוא גובה ע"כ אינו מכור כלל ולפ"ז אפשר לומר דהא דאמרינן (דף ל"א) משום דיכול לסלוקי בזוזי ע"כ אינו גובה אלא מכאן ולהבא היינו דוקא במקרקע אבל במטלטלי כיון דיכול להבריחם ע"כ אע"פ דאינו יכול לסלוקי בזוזי אעפ"כ אינו גובה אלא מכאן ולהבא. וע"כ לא קשה מהך דאיצטלית דהא מ"מ יכולים הם להבריח. וע"ש בפסחים (דף ל"א) גבי חמץ. ומ"מ בעבד של שני שותפין כיון דיד שניהם שוה בו ודאי כשגובה גובה למפרע כמו שביארתי וא"כ בעבד ליכא לסלוקי בזוזי וכשרבו נוטלו ביום של רבו מבטל השחרור דגובה למפרע כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי]

ואפשר לומר דהטעם הוא דבאמת שותפים שקונים חפץ א' או חצר א' הוי המחצה דידי' והמחצה של חבירו כיון ששניהם נתנו דמים, אלא הטעם של ראב"י דסבירא לי' דבשעה שמשתמש הוי כולו שלו משום דמתרצים ומקנים זה לזה כדי שכל אחד יוכל להשתמש בכולו וע"כ מקנים זה לזה והוי כמו שטה זו לך ואחריך לפלוני וא"כ כיון שמדין הקנאה נגעו בה ה"מ דמהני בדבר שהוא תלוי ברצון המקנה כמו גבי חצר דאם מקנהו זה לזה סגי. אבל גבי עבד דקיי"ל דהמפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור א"כ להתיר האיסור לא סגי ברצון המקנה דאעפ"כ צריך גט שחרור וא"כ איך נימא דמצד החלוקה דיום של רבו יהא של רבו ויום של עצמו לעצמו לא תהא עדיפא מהמפקיר עבדו דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. והשתא מבואר מה דפריך הגמרא אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה ויום של עצמו ישא בת חורין. ומשני איסורא לא קאמרינן פי' דאיסורא אינו ניתר אלא בשטר שחרור וע"כ לא נוכל לומר דביום של עצמו ישא בת חורין. ובזה יתיישב מה דאמרינן בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח קידש אשה אין חוששין לקדושין ודכוותה גירש אין חוששין לגרושין שמואל אמר חוששין לגרושין כו'. והטעם דסבירא לי' לשמואל דמתחלק לאיסור נמי ולא כמו דאמרינן בגמ' דילן אלא מעתה יום של רבו כו' ומשני איסורא לא קאמרינן והטעם דכל עיקר דלא אמרינן דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה ויתחלק לאיסור נמי הוא משום דצריך גט שחרור ואזיל ר' יוחנן לטעמי' דסבירא לי' דהמפקיר עבדו יצא לחרות וצריך ג"ש. וע"כ אמר ר' חייא כו' קידש אשה אין חוששין לקדושין גירש אין חוששין לגרושין ושמואל אמר חוששין לגרושין. הטעם משום דשמואל אזיל לטעמי' דסבירא לי' דהמפקיר עבדו יצא לחרות וא"צ גט שחרור. וע"כ דמי לגמרי לחצר שאין בו דין חלוקה וא"כ הוי לכל א' שלו בשעה שמשתמש וע"כ מתפליג לענין איסור נמי. וכיון שביארנו דעבד דומה לחצר שאין בו דין חלוקה אלא דהטעם דלא מחלקינן לענין איסורא ג"כ הטעם משום דצריך ג"ש וא"כ לענין ראי' ולענין ק"פ לפי מה שבארתי דבזה אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידים. וכיון שכן הוא מחלקינן כמו גבי ממון דביום של עצמו לא איכפת לן הקפדת הרב. כיון דהוי כולו שלו. וכן לענין מצות ראי' ביום של עצמו אינו משועבד למעשה ידיו וקרינן בי' שאין לו אלא אדון א' כיון שאינו משועבד למעשה ידיו וא"כ החצי ביום של עצמו הוי כולו לעצמו. והא דלמשנה אחרונה פטור הטעם כיון דנוכל לכפות לרבו לשחררו א"כ הוי כחצר שיש בו דין חלוקה דנוכל לכוף רבו ליטול שטר על דמים ע"כ כל כמה דלא ניתן לו שטר לא הוי כחצר שאין בו דין חלוקה דהוי בשעה שכל א' משתמש כולו שלו בשלימות כיון דעומד ליחלק. זהו מה שנראה לי בדברי הרמב"ם. ועי' שם במ"ל איך שהניח בצ"ע דברי הרמב"ם ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. [ועדיין צ"ע דיש לחלק בין חצר שיש בו דין חלוקה לעבד שעומד להשתחרר ודו"ק]

ועוד יש לומר דה"ט דלא מתפליג לענין איסורא משום דאינו מתחלק לגמרי רק במעשה ידיו וכמו דאמרי' בגטין (דף מ"ב) דאמרינן התם ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשין אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כלי' קרנא וע"כ כיון שאינו מתחלק לגמרי ואם כלי' קרנא אינו מתפלג וע"כ אינו מתפלג לענין איסור נמי דהאיסור תלוי בגוף וכיון שאינו מתחלק לגמרי שאפי' ביום של עצמו אעפ"כ יש בו עדיין זכות לרבו ע"כ אינו מתפלג לענין איסור ולא דמי לנודר הנאה דהתם כיון שיש לו רשות לילך בשעה שירצה הוי כמו שאוסר פירות חבירו על חבירו ובזה א"ש דלענין ק"פ וראי' כיון שביארתי דזה תלוי רק במעשה ידיו ובהקפדת הרב וע"כ כיון שמתחלק לענין מעשה ידיו ע"כ חייב בראי' ובק"פ לפי משנה ראשונה משא"כ לפי משנה אחרונה דלא מחלקינן כלל ותלוי עד שישתחרר ועיין לקמן. [ועדיין יש לדקדק מה דאמרינן בירושלמי שם שמואל אמר חוששין לגרושין משמע דלקדושין אין חוששין מהו הנ"מ בין גרושין לקדושין, והנה המ"ל והקצ"ח האריכו בזה הרבה ופי' האחרונים דביום של עצמו מקודשת ודאי לשמואל אלא שאומר דביום של רבו אינה מקודשת ע"ז אומר דאעפ"כ גירש חוששין לגרושין היינו דנעשה שליח לגרושין משום דהוי בר כריתות דהא לא הוי רק מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי' והוה בר כריתות וע"כ נעשה שליח לגרושין ואעפ"כ לא עלתה בידו כל הצורך. דבקדושין מיירי הירושלמי שמקדש לעצמו וגירש מיירי להיות שליח לגרושין. ע"כ נראה לי כמו דאמרינן בקדושין