עמק יהושע חלק א סג

לרבו פטור ממ"ע שהזמן גרמא כמו שכתבו התוס' בפ' החובל (דף צ') ופטור כמו אשה כמו דאמרי' בפ"ק דחגיגה (שם) הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כו'. וא"כ כיון שלפ"ז אזלינן בתר קנין הגוף וא"כ הי' בדין שיפטור חצי עבד וחצי ב"ח אף למשנה אחרונה דהא עדיין הגוף לרבו כל זמן שלא נתן לו גט שחרור אלא דאה"נ דמצד חלק העבדות פטור אבל צד חרות חייב במצות ראי' וחייב בראי' מצד חרות. וכ"ת א"כ מאי טעמא פטור לפי משנה ראשונה הא מצד של חרות לפי משנה ראשונה נמי יהא חייב. זה אינו דאי לאו משנה אחרונה הצד חרות פטור ג"כ דיצא זה שיש לו ב' אדונים דגם הצד חירות משועבד לרבו למעשה ידיו דהא אמרינן בפ' השולח (דף מ"ב) נגחו יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו וכתבו התוס' שם דזה לפי משנה ראשונה והני מילי לענין מעשה ידיו דאפשר בחלוקה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. אבל לענין מצות ראי' מקרי מי שיש לו ב' אדונים [דלענין מצוה לא אזלינן בתר חלוקה אלא כמו שהחלקים מעורבים כמו דאמרינן התם בפ' השולח (דף מ"ב) אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן. אלמא דלענין איסור הוי כמו שמעורבים והכי נמי למצות ראי']: אבל לפי משנה אחרונה הצד חרות חייב שעל הצד חרות אין לרבו עליו לא קנין הגוף ולא שעבוד מעשה ידיו. אבל הצד עבדות לפי משנה אחרונה אף דאין מעשה ידיו לרבו אעפ"כ פטור ממצות ראי' מחמת דהגוף של רבו כמו שביארתי אלא דאעפ"כ חייב בראי' מחמת הצ"ח. תדע דאלו"ה לפי משנה ראשונה למה לי קרא לפוטרו הא הוי מ"ע שהזמן גרמא וכל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה אלא דה"א דחייב במצות ראי' מצד חובת דצ"ח ע"כ אתי קרא דאל פני האדון ד' לפוטרו. ודו"ק היטב

ובזה הרווחתי לתרץ קושי' אחת וגדולה היא אצלי. דלמה לי' לדחוקי דרישא דהכל חייבים מיירי לפי משנה אחרונה וסיפא לפי משנה ראשונה לישני דשניהם לפי משנה ראשונה ורישא כגון דמחוסר גט שחרור שהפקירו רבו וכופין את רבו ליתן לו גט שחרור. כמו דאמרינן בפ' השולח (דף ל"ח) אמר רב שמן בר אבא אר"י עבד שברח מבית האסורין יצא לחרות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור וסיפא בחצי עבד וחצי ב"ח לפי משנה ראשונה וכ"ת דהא דאמרינן (שם) דכופין היינו לפי משנה אחרונה דתקנו שכופין אבל לפי משנה ראשונה דאכתי לא תקנו שכופין לא כייפינן לי' בהא דעבד שברח מבית האסורים נמי לא מצית אמרת הכי דא"כ אף לפי משנה אחרונה דתקנו שכופין לא תקנו אלא מחמת דאסור בשפחה ובבת חורין כמו דאמרינן בפ"ד דגטין (דף מ"א) לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו ב"ח כו'. אבל מחוסר גט שחרור כתבו התוס' בגטין (דף מ') דמותר בשפחה. וא"כ אמאי כופין להתירו בבת חורין הא מותר בשפחה. אלא ודאי דזה לא תלי מידי במשנה ראשונה ואחרונה דהתם בחצי עבד וחצי ב"ח אסור לשחררו ועובר על עשה דלעולם בהם תעבודו. אלא דתקינו מחמת דלית לי' תקנה דלישא שפחה אינו יכול כו'. אבל מעוכב ג"ש מותר לכתוב לו ג"ש כמו שכתבו התוס' בגטין (דף ל"ח) אהא דאמרינן התם כל המשחרר עבדו עובר בעשה והקשו דהא אמרינן בגטין (דף מ') דמי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דאם אמר לשון שחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור. וכן בירושלמי אמרינן דאם אמר שחררו משחרינן ותירצו דהתם כיון שאין היורשים רשאים להשתעבד בה לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו. וע"כ בודאי אף למשנה ראשונה הי' כופין בזה וא"כ קשה דאמאי לא מתרץ אף לפי משנה ראשונה. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמחוסר ג"ש אף דכופים את רבו לכתוב לו גט שחרור אעפ"כ כל כמה דלא שחררי' הגוף היא של רבו וא"כ פטור ממצות ראי' מחמת דהוי מ"ע שהזמן גרמא ופטור כאשה דבזה אזלינן בתר קנין הגוף אבל בחצי עבד וחצי ב"ח חייב מצד חובת הצד חירות. וכל זה הוא בדברים התלו' בשעבוד של מעשה ידיו וכיון דאין מעשה ידיו לרבו לפי משנה אחרונה ע"כ חייב בראיה ובק"פ. אבל לענין שופר דהוי מ"ע שהזמן גרמא אף בחצי עבד וחצי ב"ח אינו מוציא אף לעצמו משום דצד עבדות אף דמחוסר גט שחרור אעפ"כ הגוף של רבו וע"כ צד עבדות פטור ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות וע"כ אף לעצמו אינו מוציא אף לפי משנה אחרונה. דלא כמו שכתב השיא ודו"ק היטב

ומעתה נבאר דעת הרמב"ם (בפ"ב מהלכות ק"פ ה' י"ג) וזה לשונו מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו ב"ח ע"כ. וכתב ע"ז הראב"ד דהאי דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו ע"כ. ונלאו המפרשים הלא המה הכ"מ והמ"ל ליישב דעת הרמב"ם שמפ' דלמשנה ראשונה חיוב בק"פ ולמשנה אחרונה פטור וכן לענין מצות ראי' נמי למשנה ראשונה חייב ולמשנה אחרונה פטור יציבא בארעא כו'. ואבאר מה שנראה לע"ד ליישב דעת הרמב"ם והוא דלכאורה קשה על הא דאמרינן בגטין (דף מ"ב) אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן. ואמאי לא נימא דהוי כחצר שאון בה דין חלוקה דאיתא בנדרים (דף מ"ז) השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וקא פסיק התם הלכה כראב"י וקאמר התם מחלוקת שאין בה כדי חלוקה כו'. ופי' הר"ן הטעם דחכמים דסברי אי דהאי לאו דהאי ואין לשותף אלא קנין הגוף במחצית והא דמשתמש בשעתו בכולו היינו משום דאית לכל שותף שיעבוד בחלק חבירו וקונם מפקיע מידי שעבוד ואסור. וראב"י דמתיר משום דס"ל ברירה ולכל חד וחד קנין הגוף בשעה שמשתמש דה"ל כאומר ואחריך לפלוני וכן לעולם. וא"כ הכא נמי נימא דביום של רבו אית לי' קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם. וכן כתב הרשב"א מובא באו"ח (סי' תרנ"ח) באתרוג של שותפין שיוצאים משום ברירה דשותפין הוה לכל א' קנין הגוף בשעה שמשתמש ע"ש. [ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י בפ"ב דסוכה (דף כ"ז) דאמרינן התם וחכ"א אף שאינו יוצא ידי חובתו בלולב של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכה של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ופי' רש"י משמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בזה אחר זה ואי אפשר שתהא של כולם דלא מטי שוה פרוטה לכל א' אלא ע"י שאלה כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דעל חנם דחק כיון דכתיב לך למעוטי השותפין משמע כדמוכח התם גבי תרומה וחלה ופיאה וסובא דקא חשיב התם כו' ע"ש. ואח"כ כתבו התוס' מיהו קשה דהא מרבינן גבי ציצית דשותפין מדכתיב בגדיהם וממעטינן שאולה מדכתיב כסותך בפ' ראשית הגז וא"כ הכא נמי נדרוש הכי. פי' דנרבה השותפין ונמעט שאולה מדכתיב לך. ולפי הקונטרס ניחא. ולפ"ז נראה לכאורה דזהו שהכריח לרש"י לומר משום דלא מטי פרוסה לכל א' דאל"ה דלמא מרבינן דשותפין ואעפ"כ ממעטינן שאולה

ולע"ד נראה לתרץ קושית התוס' מאי דמקשו דילמא מרבינן דשותפין כמו דמרבינן גבי ציצית ואעפ"כ טלית שאולה פטור. דלא דמי דהתם ציצית אינו חובת הגוף שיתחייב לוקח טלית להטיל בה ציצית וכל החיוב אינו אלא מצד הבגד וא"כ כיון שהוא של שותפין א"כ יש לכל א' חצי חיוב ובבגד יש חיוב שלם מב' השותפים וע"כ הבגד חייב בציצית וכן באינך דמרבינן התם משא"כ סוכה שהיא חובת הגוף שמוכרח לישב בסוכה א"כ יש חיוב לכל א' לישב בסוכה שלו וא"כ אי סוכה שאולה אינו יוצא בה וא"כ איך יפטור החיוב שלם שלו בחלק של שותפו שהוא אינו שלו. וע"כ אי מרבינן