עמק יהושע חלק א סב

א' יצא זה שיש לו אדון אחר ופריך הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה. ומשני אמר רבינא לא נצרכא אלא במי שחציו עבד וחציו ב"ח. דיקא נמי דקתני ועבדים שאינם משוחררים דהיינו שאינם משוחררים לגמרו ומאי ניהו חצי עבד וחצי ב"ח ע"כ. ואמרינן ריש חגיגה (דף ב') הכל לאתויי מאי לאתוי מי שחציו עבד וחציו ב"ח, ודרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו' ודקשי' לך הא דרבינא לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה פי' דלמשנה אחרונה דכופין את רבו לשחרר הוי כמו משוחרר וחייב בראי' כך פי' רש"י. וכן בפסחים (דף פ"ה) לענין שיאכל ק"פ. מפרש רש"י נמי דכאן כמשנה ראשונה דלמשנה ראשונה פטור ולמש"א חייב וקשה ע"ז מהסוגי' דספ"ג דר"ה (דף כ"ט) דאמרינן התם דמי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מתקיעת שופר ואף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חרות ומסתמא מיירי הסוגי' התם לפי משנה אחרונה דהכי הילכתא וא"כ קשה דהא לפי משנה אחרונה דיינינן לי' כמשוחרר לענין ראי' ולק"פ. ובס' ש"א תירץ דהתם איירי בעבד של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שכתבו התוס' בגטין (דף מ"ב) ע"ש. וזהו דוחק לאוקמי דוקא בעבד של קטן דלאו בר כפי' הוא

וע"כ צריך לברר הדבר איזה דבר תלוי בקנין הגוף ואיזו דברים תלוי במעשה ידיי. ונקדים תחלה הסוגי' דנזיר דאמרינן בפ"ט דנזיר (דף ס"ב) עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ואמרינן בגמרא לימא דבשמואל קא מפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחרות וא"צ גט שחרור ר' מאיר אית לי' דשמואל ר' יוסי לית לי דשמואל ומשני דכ"ע אית להו דשמואל כו' ע"ש. ולכאורה משמע דזהו לתרוצי לשמואל. אבל אנן קיי"ל כר"י דאמר המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור ה"מ לענין שיהא מותר בבת חורין ולענין שיאכל בתרומה דזה הוי כמו לענין מ"ע שהזמן גרמא שהעבד פטור דגמרינן לה לה מאשה. וע"כ במחוסר גט שחרור אף דמעשה ידיו לעצמו אעפ"כ בתר קנין הגוף אזלינן כמו שכתבו התוס' ברפ"ז דיבמות (דף ס"ו) לענין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה דאפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו. כמו שאין יוצאין בשן ועין לאיש אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף. כדמשמע בהחובל (דף פ"ט) ע"ש וכל הדברים האלו תלוים בקנין הגוף ועי' תוס' גטין (דף מ"ב) על הא דבעי התם אם מעוככ גט שחרור אוכל בתרומה דזה לא אתי אליבא דר"ל דריש פ"ב דכריתות (דף כ"ד) דמסיק אליבא דרשב"ג דמעוכב גש שחרור אוכל בתרומה. וכל זה אזלינן בתר קנין הגוף דאף דאינו ברשות רבו למעשה ידיו אעפ"כ דברים אלו אינם תלוים ברצון הרב. כמו דאמרינן בגיטין (דף י"ג) ומה אלו עבד כהן שברח הרי הוא אוכל בתרומה. אבל לענין נזירות דדבר זה תלוי בהקפדת הרב דאם הרב כופהו מותר לשתות יין ואם הרב אינו כופהו אסור לשתות יין כמו דאמרינן בפ"ט דנזיר (דף ס"ב) אלא אמר אביי למה צריך רבו לכפותו לנזירות וא"צ לכפותו לנדרים כו' דלענין נזירות תלוי בכפי' שרבו צריך לכפותו לנזירות. וא"כ בעבד שהפקירו רבו ואין מעשה ידיו לרבו ואינו מוכרח לציית לרבו ע"כ אסור לשתות יין אף דהגוף הוא של רבו ולענין זה הלכתא כשמואל דבמפקיר עבדו בלחוד נמי סגי

וכיון שביארתי דדבר שתלוי ברצון הרב לא איכפת לן במה שמחוסר גט שחרור. בזה יתיישב ההיא דפ' האשה (דף פ"ח ושם) דאמרינן התם דלפי משנה אחרונה חצי עבד וחצי ב"ח חייב. ואף דלמשנה אחרונה נמי הגוף הוא של רבו כל זמן שלא נתן לו שטר שחרור אעפ"כ כיון דמצד חובת הגוף עבד חייב נמי בק"פ כמו אשה דחייבת בפסח, וכמו דאיתא בירושלמי רפ"ח דפסחים עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם ר' יוסה אומר אין רשות לרבו לומר איפשי שתמנה על הפסח (צ"ל אי איפשי שתמנה על הפסח) אבל אומר לו אי אפשי שתמנה על זה אלא על זה (פי' דעל פסח גופא אין רבו יכול למחות דהא העבד חייב בק"פ) אלא דהטעם מפני הקפדת הרב שאינו רוצה שיאכל חלקו משל עבד. אבל כיון שהוא חצי עבד וחצי ב"ח ולפי משנה אחרונה דמעשה ידיו אינו לרבו ע"כ לא איכפת לן הקפדת הרב כיון דמעשה ידיו לעצמו כמו שכתבו התוס' בגטין (דף מ"ב). וע"כ חייב בפסח אף דהגוף עדיין לרבו. [ובזה יתיישב קושית התוס' ביבמות (דף מ"ח) אהא דאמר התם מ"ט דרשב"א (פי' דסובר דטבילת עבדות הוא בע"כ) דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בע"כ כך אי אתה מל עבד איש בע"כ. ואלא הא כתיב עבד איש ההוא מיבעי' לי' כדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור והקשו התוס' דריב"ל אית לי' בהשולח דנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההוא דשמואל דבסמוך וא"כ איך אמר לקמן אמר ריב"ל הלוקח עבד מן כו' ולא רצה למול מגלגלין עמו עד י"ב חודש לא מל חוזר ומכרו כו' אמאי ימול אותו בע"כ. ועוד קשה הלכתא אהלכתא דהרמב"ם פסק כרבנן דרשב"א וקיי"ל נמי כר"י דצריך גט שחרור וא"כ קרא דעבד איש במאי תוקמיה (ואפ"ל שלכך הוכרח הרמב"ם בה' ק"פ לדרוש עבד איש ולא עבד קטן) אך על הגמ' קשה למה לי' לדחוקי ולומר דלא כהילכתא לימא דדריש עבד איש ולא עבד קטן ועוד אמאי לא פריך ולר"י דאמר דצריך גט שחרור מאי עביד בהאי קרא כדמקשה הגמ' בכמה מקומות. אלא ודאי דזה לענין ק"פ מיירי וע"ז דריש כל עבד איש שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ואם אין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד ואיני אוכל משל רבו כי אם משל עצמו ואפי' ריב"ל דמצריך ג"ש דריש האי קרא לענין ק"פ ומיושב קושית התוס'] אח"ז ראיתי בספ"י שהוא מפרש ג"כ דבזה כ"ע מודו אך שהוא מפרש לענין דאין מעכב את רבו מלעשות פסחו וכן כתב הרשב"א בחידושיו והוא ירושלמי בפ"ד דגטין המפקיר את עבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו רשאי לכתוב גט שחרור א"ל ר' זעירא כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אמרת אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסחו תאמר וכל עבד איש מקנת כסף בשעה שהוא עובד רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו

ועתה נבוא לבאור הסגי' דחגיגה. והוא דלמצות ראי' אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידיו דאמרינן בחגיגה (דף ד' ושם) אמר קרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון א'. ובפ' השולח (דף מ"ב) אמרינן איבעי להו מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא כו' אלמא דאדון לא מקרי במה שהגוף של רבו אלא במה שמעשה ידיו לרבו וכיון דמחוסר גט שחרור ואין מעשה ידיו לרבו לא מקרי אדון. ואף דאכתי מיבעי לן התם ולא אפשיטא התם שאני כיון דמית אגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור כמו שכתבו התוס' בחגיגה (דף ד' ושם) וא"כ במחוסר גט שחרור דנפקינן מדכתיב אל פני האדון ה' מי שיש לו אדון א' כו' נמי אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידיו וע"כ לפי משנה אחרונה דאין מעשה ידיו לרבו לא מקרי אדונו. וזהו מצד חובת ראי'. אבל מצד דראי' הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות ועבד גמרינן לה לה מאשה לא גרע ראי' משאר כל המצות דאזלינן בתר קנין הגוף וכיון שהגוף לרבו אף דאין מעשה ידיו