עמק יהושע חלק א סא

אסור לכתחילה מדרבנן ומדייק מדתנן בפ' בתרא דיומא (דף פ"א) אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקין שאינם ראוים לשתי' פטור. משמע דפטור אבל אסור לדעת הפוסקים שסוברים דשלא כדרך הנאתן אסור לכתחילה. מהא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) א"ר יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור אבל אסור לכתחילה דלאו דוקא גבי שבת אמרו דכל פטור דשבת פטור אבל אסור אלא דבכל מקום פטור אבל אסור. וא"כ ה"נ באוכלים שאינם ראוים לאכילה. ולע"ד לא נראה כן אלא דבאוכלים שאינם ראוים כלל מותר לכתחילה. וכמו שכתב הט"ז באו"ח (סי' תרי"ב) וכמו שכתבו התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר (דף קט"ו) דמעמידין בחלב נבילה ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה מ"ט חלב המכונס פירשא בעלמא הוא. ומפרש ר"ת בחלב קרוש דחשיב פירשא אלמא דמותר לכתחילה להעמיד משום דלאו אוכל הוא. וכן כתבו הפוסקים אף שסוברים דשלא כדרך הנאתן אסור לכתחילה ובמ"א הבאתי ראיות לזה עוד דאוכלים שאינם ראוים מותר לכתחילה ומה שדקדק מדתנן במתני' דפטור משמע דאסור לכתחילה אינו דקדוק. דכמה פעמים תנן במתניתין דפטור אף שהוא מותר לכתחילה. וכמו דתנן בפ"ק דהוריות (דף ג') הורו ב"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור כו' הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף ואמרינן בירושלמי (פ"ק דהוריות) שמואל אמר והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא ע"כ. פי' דדוקא אם אמרו שמותר לכתחילה לעשות אבל אם לא אמרו רק שפטור אבל אסור לכתחילה לא בדא. והנה הפ"מ נדחק שם בפירושו מאוד והאמת יורה דרכו שהדברים כפשוטן שדוקא אם אמרו שמותר לכתחילה וכן איתא ברמב"ם הלשון שאמרו שמותר. וכן משמע בפ"ק דהוריות דאמרו כדרכה אסורה שלא כדרכה שרי. וכן בירושלמי ולא נמצאת עוקר כל שם שומרת יום כנגד יום בשאמרו הלילה מותר והיום אסור. משמע דווקא שהורו שמותר לכתחילה. אבל אם אמרו שפטור אבל אסור מדרבנן הם פטורים. והטעם משום דבעינן שיעשה דוקא ע"פ הוראת ב"ד והיינו דוקא אם הורו שמותר לגמרי אבל אם לא הורו שמותר לגמרי רק דאסור מדרבנן א"כ לא עשה ע"פ הוראתם. וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ב) לענין יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד שפטור הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא ואמרינן מאי קלקלה ר' אלעזר אומר זינתה ר' יוחנן אומר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אלמא דאע"פ שלפי הוראת ב"ד ליכא אלא איסורא כיון שהם התירוה להנשא ושאינה אשת איש אפ"ה לא הוי יחיד שעשה בהוריות ב"ד וחייבת. ואח"כ מצאתי להמ"ל שהאריך בזה ברמב"ם (פי"ב מה' שגגות) והביא ראי' מהך דיבמות דמכש"כ אם באותו דבר גופא לא התירו לגמרי אלא שאמרו שיש איסור בדבר דלא הוי יחיד שעשה בהוריות ב"ד וכתב דאע"פ דקייל"ן יחיד שעשה בהוריות ב"ד חייב יש ללמוד לענין אם עשו רוב ציבור על פיהם. ובאמת הוא ירושלמי מפורש בהוריות. עכ"פ מצינו דתנן במתניתין פטור ולאו דווקא אלא הפי' הוא מותר ובירושלמי פי"א דשבת בהא דתנן חוליות הבור שהן גבהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן ע"ג חייב פחות מכן פטור אר"י לית כאן פטור אלא מותר. המן תנינן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנו ליחה פטור אר"י לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן הצד נחש בשבת אם כמתעסק שלא ישכנו פטור כו' אר"י לית כאן פטור אלא מותר (והוא כמו דאמרינן בריש שבת (דף ג') כל פטורי דשבת פטיר אבל אסיר לבר מהני תלת ע"ש) ובירושלמי פ"ב דשבת על הא דתנן המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני לסטים מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור כו' אמר רב שמואל בר יצחק מפני לסטים של סכנה ר"י בעי אם מפני לסטים של סכנה ניתני מותר רבנן דקסרין בשם ר' יוסי בר חנינא מותר אלמא דאינו מדקדק בירושלמי רק גבי שבת אבל בכל מקום דתני פטור יכול להיות פטור ומותר ועוד דאפי' לדעת הפוסקים דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן מדקאמר בפסחים (דף כ"ד) למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור דמשמע דאסור לכתחילה. דהאי כללא דכל מקום שנאמר פטור הוא דאסור לכתחילה לאו דוקא גבי שבת. אעפ"כ הא דתנן בסוף יומא דאכל אוכלים שאינן ראוים פטור היינו משום דתני ברישא חייב תני בסיפא פטור וכה"ג אמרינן בשבת (דף ל') אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי' לי' ומשני לעולם בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תני רישא נמי פטור. וכן ה"נ ביומא דאיידי דתני רישא חייב תני סיפא נמי פטור אבל באמת דמותר לכתחילה. אבל בפסחים דאמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתם ולא הזכיר שום חיוב בדבריו ע"כ הוכיחו הפוסקים דאסור לכתחילה משא"כ ביומא קתני פטור איידי דתני רישא חייב אבל באמת אוכלים שאינם ראוים כלל מותר לכתחילה, ועי' בש"ע או"ח (סי' תרי"ב) מה שכתב הט"ז לחלק בין אוכלים שאינם ראוים לגמרי ובין ציר או מוריס ע"ש. ומכל מה שהבאתי לעיל נתברר דשלא כדרך הנאתן אינו אסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא. ונ"מ לענין מאכילין אותו הקל הקל כמו דאיתא ברפ"ג דיומא (דף פ"ב) כן נ"ל

דיני אתרוג ולולב

סימן יא

שאלה מה שנוהגים העולם שקונים אתרוג בשותפות ואין א' מקנה לחבירו במתנה. אם יוצאים י"ח או לא

תשובה דין זה איתא בש"ע או"ח (סי' תרנ"ח סעי' ז') וזה לשונו שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אי מהם יוצא י"ח ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה וכתב הרמ"א דדוקא שלא קנו לצורך מצוה אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו דמסתמא אדעתא דהכי קנאוהו. ומקור דין זה ממה שכתב המ"מ ברמב"ם סוף הלכות לולב דהרשב"א ז"ל כתב ומסתברא לי דהא דאחין כשלא לקחוהו לצאת בו אלא לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחוהו לצאת בו בכל גוונא יוצאים בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוהו הי' יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל א' מהם לצאת בו יהי' שלו דומי' דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שהם נכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה כו' ע"ש ע"כ וכן הוא בתשובות הרשב"א (סי' ס"ב) אלא שהמ"א פקפק בזה וכתב שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה

ע"כ אמרתי לברר דבר זה אם יש סמך לזה משאר הפוסקים ואמרתי להעתיק מה שכתבתי בחידושי ומתוך זה יתבאר בנידון דידן. וזה לשוני בחידושי על מס' חגיגה בפ"ק דחגיגה (דף ד') נשים ועבדים שאינן משוחררין פטורין מן הראי'. וקאמר בגמ' בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנלן. ומשני אמר ר"ה אמר קרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון