עמק יהושע חלק א נט

עדיין ליישב דעת הרמב"ם במה שביארנו אבל אעפ"כ יתיישב שפיר בזה דעת הראב"ד שתמה עליו המ"מ שאם דעתו לפסוק כלוי שאיסור חל על איסור היה לו להשיג על רבינו בכמה מקומות שכתב שאינו חל. והאריך שם המ"מ בתמיהתו ובאמת הוא תמוה דכמה פעמים כתב הרמב"ם שאין איסור חל על איסור אלא או בכולל או במוסיף או בבת אחת ושתק ליה הראב"ד ומדשתק ליה אודויה אודי ליה ובכאן חלק על הרמב"ם. ועוד דהא הראב"ד סבירא ליה דאין איסור חל על איסור כמו שכתב (בפ"ט מה' ביאת מקדש ה' י"ב) גבי זר ששימש בשבת וכתב ע"ז הראב"ד שתיהן באו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת בטל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה. אלמא דס"ל להראב"ד דאין איסור חל על איסור. [ומהתימא על המ"מ שלא הביא דעת הראב"ד דסבירא ליה בהדיא דאין איסור חל על איסור]. ובירושלמי פ"ק דביצה לא כן תני בצים שריקומי גוזלים שלא העלו עליהם כנפים אסורין משום שקץ ואין לוקין עליהם משום נבילה כו' והטעם משום דלא אתי איסור נבילה וחל על איסור שקץ. [ועיין שם בקב"ע במה שרוצה להשוות הירושלמי לבבלי בהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ו') וכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ע"ש שהאריך בזה ואשתמיטתיה הא דאמרינן בחולין (דף ס"ד) דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולדעת הירושלמי הוא דאורייתא מדלא אתי איסור נבילה דאורייתא וחייל אאיסור שרץ]

אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דלכאורה קשה דמאי פליגי במעילה (דף י"ז) בטמאה וטהורה אם מצטרפין אמאי לא פליגי אם חל נבילה על הטמאה או לא. אלא ודאי דדוקא ע"י צירוף לוקה בטמאה וטהורה דאם לא היה מצטרף לא היה חייב עליהם אלא מחמת חצי שיעור דטמאה וחצי שיעור דנבילת הטהורה. ולכן הצטרפו כמו בתאנים וענבים. ורב דפליג ואמר דלא מצטרפי הוא כמו דאמרינן בנדרים (דף י"ז) דאמרינן התם דרב הונא לא סבירא ליה כרבא. והטעם כמו שכתב הר"ן שם דבכי האי גוונא סבירא לרב הונא דלא חיילא שבועה שניה כלל כיון דאתאנים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם יחד נשבע עכ"ל הר"ן. פי' דאדרבא תפסינן צד השני ואמרינן כיון דלא חל על התאנים לא חל על הענבים. ורב הונא בשיטת רב רבי' אזיל דכמו שאמר רב במעילה (דף י"ז) דלא מצטרפי יחד טמאה וטהורה ולא אמרינן שיחול בכולל כיון דחל על זה חל אאידך דאדרבה אמרינן כיון דלא חל על הטמאה אין מקום שיחול הלאו דנבילה אלא הטמאה אסור משום חצי שיעור דטומאה והנבילה אסורה משום חצי שיעור דנבילה ולא מצטרפי יחד ללקות שיחול הלאו בכולל ולכן סבר רב הונא כרב רבי' דבתאנים וענבים לא חייל נמי דהא בשבת (דף קכ"ח) פריך התם והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב ס"ל כר' יהודה אלמא דרב הונא ס"ל בכל מקום כרב רבי'. וה"נ אזלי בחדא שיטתא וע"כ פסק הראב"ד דמצטרפי ולא משום דס"ל דאיסור חל על איסור אלא כמו שביארתי וא"ש מה שהקשה המ"מ. ועדין יש להאריך בזה הרבה ובמ"א יתבאר

ומכל מה שנתבאר מוכח דלרבה דקייל"ן כוותיה בתאנים וענבים אמרינן כיון דחל על הענבים חל נמי על התאנים וע"כ באיסורו הנאה נמי נימא הכי בבשר בחלב דניתוסף איסור הנאה. כיון דחל איסור הנאה חל נמי איסור אכילה. אלא ודאי כיון דאין בו מלקות לא חייל משא"כ בקדשים דניתוסף מלקות מחמת איסור הנאה ע"כ הוי איסור מוסיף. וא"כ ה"נ כיון דאין בו חיוב מלקות אלא א"כ אוכל ככותבת ועל נבילה לוקה בכזית א"כ איזה איסור מוסיף הוא ביוה"כ על נבילה שיחול מחמת שחייב עליהם שלא כדרך הנאתן כיון דאינו חייב אלא על ככותבת ובכזית אינו חייב עדיין. וכ"ת משום חצי שיעור דאסור אפי' שלא כדרך הנאתן הא כיון דאינו לוקה לא הוי איסור מוסיף כמו שביארתי לדעת הרמב"ם החילוק שבין בב"ח דלא הוי איסור מוסיף מחמת הנאה ובין קדשים שחשיב איסור מוסיף. ואם נאמר כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה בנקודה הנפלאה כיון דמחד לאו נפקא לן אמרינן כיון דלא חייל איסור אכילה ה"נ לא חייל איסור הנאה ונדחק לחלק בין הפרקים שלא תקשה מהך דתאנים וענבים כמו שהקשתי. א"כ ה"נ מחד לאו נפקא לן לפי סברת הש"א מהנפש אשר לא תעונה. ונאמר ג"כ לפי סברת הרמב"ם כיון דלא חייל כדרך הנאתו ה"נ לא חייל שלא כדרך הנאתו. ולשיטת התוס' דמחמת איסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף רק איסור חמור אפשר דמחמת שלא כדרך הנאתן נמי לא מיקרי איסור מוסיף. והראיה דאמרינן בפסחים (דף מ"ד) ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר ואמאי לא חשיב נמי החומרא שיש בכלאים שלוקים עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן כמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ב) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן אלא דזה לא מיקרי חומר יותר מפני ההנאה שאסור בהנאה ואע"פ שיש דברים שאסור בהנאה ואין לוקה עליהם אלא כדרך הנאתו אעפ"כ די אם מחשיב החומר של הנאה. ועוד קשה מ"ט לא קא חשיב בקדושין (דף ל"ח) תניא ר"ש בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן כו' ומ"ט לא חשיב הך דלוקים עליהם שלא כדרך הנאתן ודוחק לומר דר"ש פליג דהא הכל מודים קאמר אביי. ובאמת הייתי מפרש הא דאין היתר לאיסורו היינו שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן. והתוס' ורש"י נדחקו בזה מאד. ועיין בתוס' שם שהאריכו בזה מאד לפרש הא דאין היתר לאיסורו דהא בערלה נמי אין היתר לאיסורו. ונדחק ר"ת לפרש דברבעי קאמר דיש היתר לאיסורו ע"י פדיונו. וה"ר יו"ט פירש דבערלה יש היתר לאיסורו דהיינו שמותר לגרום האיסור ולנוטעם משא"כ בכלאי הכרם והר' משה מפונטייז' מפרש דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד דפירי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי ממהרין יום התירן כו' משא"כ בכלאים כו'. ור"י מפרש דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי הגדל בו ועיין שם בתוס' שכל הפירושים הם דחוקים מאד. וע"כ הייתי מפרש דוש היתר לאיסורו היינו לאכול האיסור שלא כדרך הנאתו משא"כ בכלאים שאין היתר לאיסורו דהיינו שאסור לאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בערלה מותר כשאר כל האיסורין וכמו דאמרינן (בפסחים דף כ"ה) דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה וא"ל מידי דרך הנאתו קא עבידנא עד שאני מתמיה מאד על בעלו התוס' מ"ט לא פירשו לענין שלא כדרך הנאתן

[אך בירושלמי פ"ו דנזיר לא משמע הכי דאמרינן התם מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסו' הנא' ויש לו היתר לאחר איסורו עשה בו טעם כעיקר שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנא' ואין להם היתר לאחר איסורן דין הוא שנעשה בו טעם כעיקר. ומדקאמר לאחר איסורו לא משמע לענין שלא כדרך הנאתן. ועוד דקאמר שאר איסורין שבתורה שאין להם היתר לאחר איסורן ואם לענין שלא כדרך הנאתו הרי בשאר איסורין נמי מותר שלא כדרך הנאתו]. ואפשר לומר דהתוס' לטעמייהו אזלי שמשמעות התוס' בשבועות (דף כ"ג) דלריש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין