עמק יהושע חלק א נז

חייב. איבעי להו ר' עקיבא בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי' דמחייב במשהו דתני' ר"ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן כו' או דלמא בעלמא כרבנן סבירא לי' והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. ופי' רש"י דהא בעינן כזית לקרבן הוא הלמ"מ לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא הרי הוא אסר על עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו עכ"ל רש"י. פי' וכיון דר"ש אומר כל שהוא למכות משום דאכילה דכתיבא בתורה סובר דהוא כל שהוא א"כ כשנשבע שלא יאכל צריך שיתחייב אף קרבן על כל שהוא דהא עבר על שבועתו שנשבע שלא ואכל דהא לר"ש אכילה דכתיבא בקרא הוא בכל שהוא. והא דבעינן כזית לקרבן הוא הלמ"מ. אבל התוס' פירשו דכיון דר"ש אומר דכל שהוא למכות אלא דלקרבן בעינן כזית וה"מ בשאר איסור שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא

וצריך להבין דאמאי לא פירשו התוס' כרש"י ונ"ל דהטעם הוא מפני שרש"י סובר דהא דמחייב מלקות בכל שהוא הוא משום דאכילה דכתיבא בקרא הוא בכל שהוא. וא"כ הכא נמי אם נשבע שלא יאכל. אבל לדעת התוס' היא דאכילה דכתיב בקרא גלי לן ההלכה דאכילה לא נאמר אלא לענין כרת וקרבן וע"כ בעינן כזית. אבל ללקות בכל שהוא וא"כ לא יוכלו לפרש כפי' רש"י דהא אדרבא אכילה דכתיב בקרא הוא לענין קרבן וא"כ אין ראי' דאכילה בכל שהוא דהא אכילה דכתיבא בקרא הוא כזית ולקרבן וע"כ פירשו דמ"מ כיון דמלקות חייבתה התורה אפי' בפחות מכזית והכא נמי כיון שנשבע על זה שלא יאכל הוי ככל איסורים שבתורה שלוקה על כל שהוא וכיון שבשבועה באה הקרבן על הלאו ע"כ חייב בכל שהוא. וא"כ לדעת התוס' לר"ש באה הלכה להורות לנו דהא דכתיבא אכילה ואכילה בכזית הוא דוקא על כרת ולענין קרבן. וע"כ פירשו התוס' לקמן נמי דר' יוחנן יכול לאוקמי שלא כדרך הנאתן ואעפ"כ לר"ש לא חל דהא לר"ש כמו שניתקה מה דכתיב לשון אכילה ואכילה בכזית הוא לענין קרבן אבל לא לענין מלקות. וא"כ כיון שלענין מלקות לא נאמר בו לשון אכילה ע"כ חייב אף שלא כדרך הנאתן. ולא קשה קושית המהרש"א דהא מצינו דחצי שיעור חמור יותר משלא כדרך הנאתו דהתם הטעם משום דחזי לאיצטרופי ושלא כדרך הנאתו לא חזי לאיצטרופי והכא כיון דאכילה דכתיבא בקרא עיקרה לענין קרבן וא"כ הכא נמי לכדרך הנאתו דילפינן מלשון אכילה הוא נמי לקרבן וא"כ משמע כדעת הש"א דהיכא דלא כתיבא בי' לשון אכילה מחייב נמי אף על שלא כדרך הנאתו נמי. וא"כ הכא נמי ביוה"כ ובמעילה דלא כתיבא גבייהו לשון אכילה מיחייב נמי אפי' על שלא כדרך הנאתו אבל הא לא קשה מידי דלר"ש שאני דכיון דסביר' לי' בכל האיסורין שוה כיון דלא כתיבה בהדי' אכילה מיחייב בכל שהוא ואפשר דמחייב נמי אפי' על שלא כדרך הנאתו לתירוץ התוס'. אבל אנן דבכל האיסורים בעינן דוקא כדרך הנאתן וא"כ אפי' באותן דלא כתיבא גבייהו לשון אכילה אמרינן דאינו רק להורות לנו שיעור אחר באכילה. חוץ מבשר וחלב דלא גילתה לנו התורה שיעור אחר באכילה וגמרינן מנבילה ע"כ אמרינן הא דלא כתיב בגופי' אכילה הוא מסתמא לחיוב אף שלא כדרך הנאתן

ועוד דאפי' נימא דזה דומה למה שכתבו התוס' דלר"ש כיון דאכילה דכתיבא בקרא דהיינו בכזית קאי לענין קרבן אבל ללקות בכל שהוא ה"נ לענין כדרך הנאתן דמשמע מלשון אכילה היינו נמי לענין קרבן אבל לא לענין מלקות. ולפ"ז נימא בכל האיסורין דלא כתיבא בי' אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. אעפ"כ לא מסתייעה דלא סייעי מסייען להש"א אלא מקשי נמי קשי' והוא שרצה לתרץ קושית התוס' בכריתות (דף כ"ג) דמייתי מר"ש דלית לי' מוסיף מהא דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דהא יוה"כ על הנבילה כולל הוא. ותירץ הש"א דהוי איסור מוסיף שניתוסף בחתיכה גופא איסור לאסור שלא כדרך הנאתן משום דביוה"כ לא כתיבא בי' לשון אכילה וא"כ לפי תירוץ התוס' הזה לר"ש בנבילה נמי לוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן דהא ר"ש אומר למלקות בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. וא"כ לפי תירוץ זה של התוס' אסור לר"ש אף שלא כדרך הנאתן בנבילה נמי ואיזה איסור מוסיף יש כאן

והכי מוכח בירושלמי כתירוץ הב' של התוס' ולא כתירוצא קמא דלר"י חיילא שבועה על חצי שיעור אע"פ דחצי שיעור אסור מדאורייתא דבירושלמי פ"ג דשבועות אמרינן ר' אבא בר ממל בעי על דעת ר' יוחנן דאמר בכולל שבועות חלין על איסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל (פי' דהא דיש אוכל אכילה אחת וחיוב עלי' חמש חטאות כמו דפריך בש"ס דילן בשבועות (דף כ"ד) לרבא ועיין תוס' שם שהקשו דאמאי לא פריך לר' יוחנן ובירושלמי פריך לר' יוחנן כו') שבועה שלא אוכל עשרה ימים ויוה"כ בתוכן כו' ובש"ס דילן פריך כה"ג דליחל על חלב בכולל ובירושלמי פריך דליחול על יוה"כ בכולל. ולכאורה קשה דהא על יוה"כ חל בלאו"ה דאם נשבע שלא יאכל ביוה"כ הרי יוה"כ שיעורו בככותבת ואכילה בכזית וא"כ בלאו"ה חל על יוה"כ בלא כולל דהא כזית אינו אסור ביוה"כ אלא מתורת חצי שיעור אלא ודאי דלר"י אינו חל על חצי שיעור דאסור מדאורייתא. וכ"ת דלהכי לא פריך דליחול באומר סתם שלא אוכל ואכילה בכזית משום דליתא בלאו והן דהא אינו חל באוכל חצי שיעור א"כ מ"מ מוכח כדברי התוס' דא"כ איך קאמר ור"י מ"ט לא קאמר כר"ל בחצי שיעור הא ליתא בלאו והן אלא ודאי דהעיקר כתירוץ הב' של התוס' בשלא כדרך הנאתו. [ודע דאיתא בירושלמי פ"ג דב"ק הא מתניתא זימנין דמותבין לה ומסייעין לר' יוחנן זימנין דמותבין לה ומסייעין לר"ל (פי' שם הפ"מ פי' דחוק מאד דקאי על ר"ל שאמר דחייבי מיתות שוגגין פטורין ע"ש והוא דחוק). ע"כ נראה לי דהא דאמר זימנין דמותבין ומסייעין לר"ל. זהו מה דמקשה בשבועות לר"י דחל בכולל דליתני חמש כמו דפריך הכא. והא דקאמר התם הוציאו ביוה"כ פטור הוא מלתא באנפי נפשא. וכמו דאמר בש"ס דילן בכריתות (דף י"ד) זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ומשני כר' עקיבא דחייב משום שניהם וכמו דמשני בש"ס דילן. והירושלמי קיצר ולא פירש מה דמסייעין לר"ל וסמך על דמפרש בפ"ג דשבועות דפריך לר"י. וכן דרכו בכמה מקומות כה"ג בירושלמי כידוע להרגילים בו]

ועוד אפי' בלאו הכי מאי איסור מוסיף הוא ביוה"כ לגבי נבילה דהא יוה"כ השיעור הוא דוקא בככותבת ונבילה בכזית. ועוד דלר"ש לוקה בכל שהוא וזה אין סברא דילקה לר"ש בכל שהוא ביוה"כ. וכ"ת דמ"מ הוי איסור מוסיף בכזית לר"ש מחמת שניתוסף איסור של חצי שיעור לר"ש בשלא כדרך הנאתו דעל כל פורתא ופורתא אסור שלא כדרך הנאתן מחמת חצי שעור משום דחייב על שיעור שלם בכדרך הנאתן הא זה לא הוי איסור מוסיף. דהא הרמב"ם חשיב איסור הנאה לאיסור מוסיף (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) ולא כמו שכתבו התוס' חולין (דף ק"א) דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף אלא רק איסור חמור וא"כ לדעת הרמב"ם אמאי לא חייל איסור בשר בחלב על איסור טמאה כמו דאמרינן בחולין (דף קי"ד) דאין איסור חל על איסור ואמאי הא הוי איסור מוסיף. אלא ודאי משום דבקדשים לוקה פ"כ הוי איסור מוסיף אבל בב"ח דאינו לוקה על ההנאה ע"כ לא הוי רק איסור חמור. וה"נ אם לא