עמק יהושע חלק א נה

למימר עוד כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) לענין אבר מן החי דעופות אי אמרינן דאין אבר מן החי נוהג בהם לישראל כתבו דאעפ"כ אסור משום דבעי שחיטה ומשמע דהכונה הוא כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ד) דאיכא איסור עשה דאינו זבוח. ולפ"ז אף בחצי שיעור אבר מן החי דליכא טעמא דחזי לאצטרופי דהא חלקו אעפ"כ אסור משום איסור עשה דאינו זבוח. ובזה הי' ניחא לשון הטור שכתב בין יש בו כזית בין אין בו כזית דהא הטעם דחצי זית אסור הוא משום דחזי לאצטרופי אבל אם נאמר שהוא מחמת איסור דאינו זבוח ניחא דבאיסור עשה ליכא נ"מ דהא חצי שיעור נמי אסור באיסור עשה כמו שכתבו התוס' בשבת (דף צ"א) דבאיסור עשה ליכא נ"מ ע"ש]

ועוד איכא למימר דאסור בחצי זית בשר וגידים ועצמות אע"ג דבאבר מן החי שחלקו לא חזי לאצטרופי לאבר מן החי אעפ"כ חזי לאצטרופי בשר מן החי לכזית דבבשר מן החי ליכא נ"מ אם חלקו דאפ"ה לוקה משום בשר מן החי וע"כ בחצי שיעור אסור. וכ"ת דא"כ מה הוא החידוש דהא ודאי אסור כמו דאסור חצי שיעור בכל האיסורים דאפשר לומר דאעפ"כ חידוש הוא שהתוס' כתבו בפ"ז דחולין (דף ק"ב) דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת אעפ"כ מודה דלאו לחתיכת בשר עומדת בחיי'. וא"כ לא אתי איסור בשר מן החי וחייל על איסור אבר מן החי דאיכא למ"ד דאפי' בחיי' לאברים עומדת ולבשר אינו עומדת בחיי' ולא אתי וחייל. ועוד דהא בשר מן החי לא היה על האבר כשיעור אלא רק חצי זית וא"כ בודאי דלא אתי חצי שיעור דזית בשר וחייל על אבר מן החי. וע"ז כתב הטור דחצי שיעור נמי אסור משום בשר מן החי דכיון דחלקו אזיל ליה האיסור דאבר מן החי ואף מתורת חצי שיעור נמי מותר כיון דלא חזי לאצטרופי וע"כ אתי איסור של חצי שיעור דבשר מן החי וחייל כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ק"ב) ע"ש. ועכ"פ מיושבים דברי הטור שמשמיענו דאסור משום חצי שיעור. אע"ג דאבר מן החי שחלקו לא חזי לאצטרופי עכ"פ באבר מן החי חידוש הוא מכל השקצים ורמשים שבהם חייב אפילו אין בו כזית והטעם משום דברי' הוא אבל באבר מן החי כיון דכתיב ביה אכילה וליכא למימר דחייב אכל כזית דהא באבר מן החי אם חלקו פטור וא"כ למאי כתב רחמנא לשון אכילה אלא להורות דבעי כזית]

וא"כ לפי מה שכתב הש"א דכל היכא דלא כתיב לשון אכילה כמו ביוה"כ או במעילה לא בעינן שיאכל כדרך אכילתו א"כ מנא לן דבעינן כזית דלמא הא דכתיב לשון אכילה דהוה אמינא שלוקה אף שלא כדרך אכילתו. ובאמת ודאי לא מיחייב אלא כדרך אכילתו. והכי מוכח ממה שהקשו התוס' בספ"ז דחולין (דף ק"ג) דליתי איסור אבר מן החי וליחול אאיסור טריפה משום שהוא איסור מוסיף שנתוסף לב"נ. ואמאי לא הקשו שהוא איסור מוסף שנאסר אפילו שלא כדרך הנאתו לפי מה שכתב הש"א. [אך לקמן נבאר דזה לא הוי איסור מוסיף]. ועוד דהא אמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) הכל מודים בכלאי הכרם ולא קאמר באבר מן החי. וכן קשה בהא דאמרינן בחולין (דף צ"ו) ור' יהודא אכילה כתיבא ביה וע"כ אומר דבעינן דוקא כזית גבי ג"ה. ואמאי דילמא להכי כתב לשון אכילה משום דאי לאו הכי הוה אמינא דלוקה אף שלא כדרך אכילתו דר"י סבר יש בגידין בנותן טעם. וכ"ת דאעפ"כ כיון דכתיב ביה לשון אכילה ודאי דבעינן כזית. ובשלמא בשרצים כתיב לשון אכילה לחייב על כזית ממנו וא"ש לשון אכילה אבל באבר מן החי דליכא למימר לחייב על כזית ממנו דלא מיחייב אם חלקו. ומשום דכתיב לשון אכילה בעינן כזית דבלא כזית ליכא למיכתב לשון אכילה ולא משום היתור דהא ודאי אצטריך להורות דלא מיחייב שלא כדרך אכילתו. הא ליכא למימר דהת"ה פסק בכתבים (סי' רמ"ה) והביאו הש"ע בהלכות פסח דיוצא אדם ידי חובתו בקלח א' של מרור אע"פ שאון בו כזית כההיא דירושלמי שהביא הרא"ש פרק כיצד מברכין אפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או של רימון צריך לברך אחריו. ולע"ד הרי דברים ק"ו דאפי' ברכה דכתיב אכילה בהדי' באורייתא אפ"ה חשבינן ברי' פחות מכזית כיש מרור דלא כתב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אקרבן פסח קאי ולא יהא לשון ברכה כמאן דכתיבה באורייתא עכ"ד. (אף שראייתו אינה מוכרחת כל כך שכתב דאפילו ברכה דכתב אכילה בהדי' באורייתא אפי' הכי חשבינן בריה פחות מכזית. דהא מדרבנן הוא דהא אמרינן בברכות (דף כ') אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מחמירים על עצמם כזית או כביצה. וא"כ הא דמברכין על כזית הוא רק מדרבנן. וע"כ כתב הרא"ש כמו שהחשיבות מדרבנן הוא כזית לברך עליו ברכה אחרונה כן החשיבות נמי בקלח א שהוא בריה. (ובמ"א כתבתי דמהירושלמי אין ראיה דהירושלמי לטעמיה אזיל דס"ל דענבה מיקרי בריה אפי' מדאורייתא ללקות ע"ז כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ו דנזיר) ר' מייאשא שאל לר' זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה תפלגותא דר' יוחנן ור"ל (פי' כמו דפליגי באבר מן החי שחלקו ואכלו) וכן אמרינן התם אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים פי' משום כזית ומשום בריה. אבל לשיטת הש"פ דילן דאמרינן במכות (דף י"ז) דברית נשמה חשיבה חיטה לא חשיבה וכמו שביארו זה התוס' בחולין (דף צ"ו) ע"ש ליכא ראיה דחשיבה בריה אפילו לענין ברכה) והא דאמרינן בברכות (דף מ"ט) ואכלת זו אכילה בכזית הוא אסמכתא בעלמא. וא"כ הא שמדייק הת"ה דאכילה דאורייתא שייך על בריה אינו מדוקדק כל כך דכמו שתקנו כזית לענין בהמ"ז כ"ש לענין ברכה מעין שלש. וה"נ אמרינן בירושלמי פ"ב דסוכה וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו הוי סוברין מימר שלא בריך אחריו שלש ברכות הא ברכה א' בירך. אשכח תני ולא ברכה א' ולא שלש ברכות וכו' ע"כ. וכיון שתקנו דעל כזית מברכין שלש ברכות כ"ש ברכה אחת מעין ג' ואם הכונה בירושלמי הוא על ברכת ב"נ שאין מברכין על פחות מכשיעור הוא תמיה על התוס' דברכות (דף ל"ט) שלא הביאו ראיה מזה הירושלמי דעל פחות מכשיעור לא מברכינן אף ברכת ב"נ]. וא"כ לפי מה שכתב התה"ד היכי קאמר רב דאבר מן החי צריך שיהא בו כזית מ"ט משום דכתיב ביה לשון אכילה דילמא הא דכתיבה אכילה הוא מטעם שהוא בריה דאבר מן החי חשיב בריה וכל מה שהוא בריה שייך למיכתב ביה לשון אכילה. וכן גבי ג"ה ובשקצים דאמרינן דמיחייב אבל כזית משום דכתיבא ביה אכילה דילמא משום דבבריה שייך למיכתב לשון אכילה. אלא ודאי דלדעת הת"ה הוא מן היתור דלמאי כתב לשון אכילה אי לא בעינן באבר מן החי כזית וכן גבי שרצים למאי כתב לשון אכילה אע"ג דשייך לכתוב על בריה לשון אכילה אעפ"כ למאי כתב ביה אלא להורות דצריך כזית. ואם כדעת הש"א דילמא הא דכתיב לשון אכילה הוא להורות דמחייב דווקא כדרך אכילתו. אלא ודאי דאפילו אי לא כתיב לשון אכילה הוה אמינא דמחייב דוקא כדרך אכילתו משום דאי לא כתיב לשון אכילה תנינן בדבר א' ולא בב' דברים וא"כ אפילו לא הוי כתיבה לשון אכילה הוי תנינן דמשום הכי לא כתב לשון אכילה משום דהוי בריה ולא הוי תלינן בדבר אחר ולא הוי מחייבינן רק בדרך הנאתו אע"ג דלא כתיב ביה לשון אכילה כמו דבמעילה לא כתיב לשון אכילה ואפ"ה לא תלינן רק בדבר א' והיא משום דבמעילה מחייב אשוה פרוטה וע"כ לא כתיב ביה לשון אכילה. וא"כ כיון דתלינן דהא דלא כתיבא ביה לשון אכילה הוא מטעם דלא בעינן כזית אבל עכ"פ בעינן שיהנה כדרך הנאתו כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו). על הא דמשני בגמר' שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו. והכא נמי באבר מן החי אע"ג דלא הוה כתוב בו לשון אכילה הוי תלינן שהוא לחייבו אע"פ שאין בו כזית ואפ"ה לא הוי טעינן בהא לחיובי שלא כדרך אכילתו דלא שמעית מיניה תרתי. וא"כ הוא הדין ביוה"כ אע"ג דלא כתיב ביה אכילה הוא להורות שיעורא דבעינן ככותבת אבל אעפ"כ בעינן דוקא כדרך הנאתו: