עמק יהושע חלק א נד

שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו. ומסתמא הי' מברך בשעת הפרשתו אע"ג דאין המעשר חל אלא לאחר שיבא לידו אפ"ה בירך בשעת הפרשתו שכשתבא לידו בשבת תחול ההפרשה וה"נ לענין דידן

אעפ"כ כיון שכתבו הפוסקים שכבר נהגו כתה"ד לפדות ביום שלאחר השבת אין לשנות המנהג. רק במקום שיש צד אונס יכולים לעשות כדעת רש"ל לפדות מע"ש שתחול הפדיון בשבת או ביו"ט. כמו שהוכחתי תחלה. וכמו דתנן בפ"ז דדמאי המזמן את חבירו שיאכל אצלו והוא אונו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו'. ואע"ג דאמרינן בירושלמי שם א"ר יוחנן מתניתין בדמאי הא בודאי לא היינו כמו דאמרינן התם מה בין דמאי מה בין ודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותי' ודאי אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. [ועוד דדמאי נמי אסור לתקן בשבת כמו דתנן בשבת (דף ל"ד) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא ובירושלמי פ"ג דביצה בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה כו' ר' חונה בשם ר' אבא דר' יהודה היא דר' יודא עבד ראית בכור כראית טרפה (פי' דר' יודא אית לי' בבכורות (דף כ"ח) השוחט את הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר אלמא דסובר דדמי לראית טרפה שיכול לראות אפי' לאחר שחיטה) כמה דאת אמר רואין את הטריפה ביו"ט דכוותה רואין את הבכור ביו"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראית טריפה מדבריהם. כמה דאת אמר רואין את הטריפה בי"ט. ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט (פי' ואנן קיי"ל דאין מפרישין את הדמאי ביו"ט) והקב"ע הקשה שם דמאי מדמה שם הא ראית טריפה בראי' בעלמא סגי וגבי דמאי צריך לעשות מעשה להפריש. וטעה בזה הא דמאי נמי סגי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואדרבה מקשה דוקא לטעמי' דר' יהודא דסבירא לי' בשבת (דף קמ"א) ר' יהודא אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה ואמרינן התם דהטעם דסבירא לי' כר"ש בן אלעזר דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וע"כ שרי להעלות את המדומע וא"כ בדמאי נמי וכן הקשו התוס' בפ"ק דחולין (דף ד') ע"ש. והא דלא הקשה הירושלמי להדי' כן משום דסובר דהטעם דתרומה בעינא מחתי' כמו דאמר התם בש"ס דילן וכמו דאיתא בירושלמי פ' מפנין אית תנויי תני מטלטלין את המדומע כו' מאן תנא מטלטלין ר' אלעזר דתנן ר"א אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. ונברר מזה דהא דאמרינן בפ"ב דביצה (דף ל"ג) לא מקדשין כו' ולא מקדישין אם עושה כן מעיו"ט ע"מ שתחול ביו"ט כיון שאינו עושה מעשה ביו"ט אלא דממילא נגמר אין בזה משום שבות. כן נ"ל

דיני יוה"כ

סימן י

שאלה ביוה"כ דלא כתוב לשון אכילה אלא לא תעונה אם אסור אפי' שלא כדרך הנאתן או לא

תשובה הנה הש"א בתשובה (סי' ע') יצא לדון בדבר החדש והוא דביוה"כ דלא כתיב לשון אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. כדי ליישב קושית התוס' בכריתות (דף כ"ג) דמאי מייתי מהא דר"ש דאמר האוכל נבלה ביוה"כ פטור דלמא לית לי' איסור כולל אבל איסור מוסיף אית לי'. וע"כ העלה דביוה"כ אסור אפי' שלא כדרך הנאתן וע"כ הוי איסור יוה"כ איסור מוסיף על נבלה. וע"כ מייתי ראי' מדר"ש שאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור. ומוכיח מזה שפיר דלית לי' איסור מוסיף נמי דהא יוה"כ הוא איסור מוסיף שניתוסף איסור באותה חתיכה שאסור אפי' שלא כדרך הנאתן

ולע"ד לא נראה כן כמו שאבאר לקמן בס"ד ותחילה נקדים מאי דאמרינן בפ"ז בחולין (דף ק"ב) אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבה בי'. ופירש רש"י אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דלית בי' שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית. והתוס' כתבו בחולין (דף צ"ו) דבשרצים או נמלה מיחייב בכל שהוא אע"ג דכתיב בי' אכילה משום דהוי ברי' וחייב בכל שהוא. והא דכתיב בי' אכילה היינו לחיוב על כזית ממנה אע"ג דלא הוי ברי' שלימה אבל אם היא שלימה מיחייב בכל שהוא מחמת שהיא ברי'. אבל אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא בי' דליכא למימר דהא דכתיב אכילה הוא לחיוב על כל כזית וכזית כמו גבי שקצים ורמשים דהא אמרינן בחולין (דף ק"ג) דאם חלקו פטור ולעולם אינו חייב עד שיאכל אבר שלם. וכיון דאם חלקו פטור ואינו חייב אלא על אבר שלם א"כ ליכא למימר דהא דכתיב לשון אכילה לחיוב על כל כזית וכזית אלא ודאי הא דכתיב לשון אכילה הוא לחיוב דוקא אכזית

[ובזה ישבתי מה שהקשה הב"י על הטור ביו"ד (סי' ס"ב) וזה לשונו לפיכך אבר הפורש מן החי בין שיש בו בשר גידין ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הכליות והטחול והביצים אסור לאכלו בין אם יש בו כזית בין אם אין בו כזית. וכתב ע"ז הב"י ומ"מ אינני יודע מי הכניסו לרבינו נכתוב כן דה"ל למיכתב אסור לאוכלו סתם ואנא ידענא דאפילו חצי שיעור אסור כמו כל האיסורין דחצי שיעור אסור מן התורה. וכן הקשה הט"ז ביו"ד ולע"ד נראה דהטור השמיענו בזה דבר חידוש דבכל האיסורין ניחא שפיר דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי כמו דאמרינן ביומא (דף ע"ד) אבל באבר מן החי אי אפשר להצטרף. וא"כ הו"א דבזה מותר חצי שיעור כיון שאי אפשר להצטרף. כמו שהבאתי התוס' דחולין ודף צ"ו) דליכא למימר הא דכתיב לשון אכילה לחייב על כל כזית וכזית דהא אמרינן בחולין (דף ק"ג) דאם חלקו פטור ע"כ כתב הטור דאפי' חצי שיעור נמי אסור ואע"ג דליכא הטעם דחזי לאיצטרופי מטעם דמי איכא מידי כו' ולישראל שרי דהא מוזהר על אבר מן החי בכל שהוא כמו דאיתא ברמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"י) ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ב) והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. ולכאורה קשה דמאי פריך הגמ' דלמה לו לאסור משום לפני עור כו' תיפוק ליה דאסור ליתן לב"נ מחמת אסור בהנאה. וקשה דמאי קשיא ליה הא אמרינן בחולין (דף ק"ב) דחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין לבד ואמרינן התם מחלוקת בישראל אבל בב"נ מוזהר על הטמאין כטהורים. וא"כ דלמא מיירי בטמאה דאז ליכא איסור לישראל דהא לישראל אינו נוהג בטמאה אבל אעפ"כ אסור משום לפני עור דלאינו יהודי אסור בטמאה נמי. ועוד דלמא מיירי בחצי שיעור אבר מן החי דלישראל שרי ולאינו יהודי אסור. וע"כ אסור משום לפני עור. אבל לפי מה שביארתי א"ש דליכא מידי כו' ולישראל שרי א"כ חצי שיעור אסור נמי לישראל וליכא למיפרך מטמאה נמי דהתוס' הקשו בחולין (דף ל"ג) דלפי מאי דאמרינן דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורים ולאינו יהודי בין בטמאה בין בטהורה. א"כ קשה מי איכא מידי כו' ותירצו התוס' דמ"מ כיון דלישראל אסור משום טמאה לא קשה מי איכא מידי. וה"מ לפי האמת דאבר מן החי אינו אסור בהנאה וא"כ אבר מן החי דטמאה אסור בין לישראל בין לאינו יהודי אבל לפי הס"ד דאבר מן החי אסור בהנאה וא"כ קשה דמי איכא מידי כו' דהא טמאה אינו אסור לישראל ומשום איסור טמאה אלא באכילה אבל לא בהנאה ולאינו יהודי דאסור משום אבר מן החי אסור גם כן בהנאה דהא בדידהו נמי כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. אלא או דלפי הס"ד טמאה נמי אסור בהנאה וא"כ ליכא לתרוצי בטמאה דהא אעפ"כ אסור בהנאה משום איסור טמאה. או דאבר מן החי נוהג בטמאה ג"כ משום מי איכא מידי כו' כיון דס"ד דאבר מן החי אסור בהנאה. ולכאורה איכא