עמק יהושע חלק א נ

היינו נמי דמכי לעסו קני בשינוי מעשה. אבל הכא דגמרינן הג"ש לחם לחם מחלה לענין מעשר שני בזה לא שייך דקני בשינוי מעשה מכי לעסו דהכא כי אוכלו אוכלו בתורת מעשר שני דממון גבוה הוא ודאי דילפינן לחם לחם מחלה

וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הלכתא היא דגמרינן מחלה. א"כ לא יתיישב הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף ל"ט) בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם י"ח במרור של מ"ש בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי כי תיבעי לך אליבא דר"י במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואם איתא דהא דרב אסי הלכתא הוא ואין יוצאים במצה של מ"ש משום דממון גבוה הוא וגמרינן לחם לחם מחלה. א"כ למה לי' לרמי בר חמא למיבעי דלא כהילכתא אליבא דריה"ג ליבעי אם יוצאים במרור של מ"ש דהא קייל"ן כר"מ דמ"ש ממון גבוה הוא בפ"ב דקדושין (דף נ"ד) אי גמרינן מרור ממצה וכמו שבמצה של מ"ש לא יצא משום דממון גבוה הוא הכא נמי ילפינן מרור וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון או לא וכיון דמרור דרבנן נפיק וא"כ מוכח דהא דרב אסי לאו דהילכתא היא כמו שכתב הש"א. ויש לומר דזה ידע דמרור אע"ג שהוא דרבנן דמי לדאורייתא. דכיון שתיקנו רבנן להפריש מעשר שני ממילא לא הוי ממונו. ודמי להא דאמרינן המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין דכיון דמ"מ אסור בהנאה מדרבנן לא הוו ממונו. [וה"נ אמרינן בירושלמי רב אמר דברי ר' מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום (ופי' אפי' לדברי ר' מאיר שם דאמר דאינו אסור אלא מדרבנן אפ"ה לא עשה כלום) אמר רב הונא ויאות אילו חטים קורטבניות דילמא טבן אינון במועדא כלום פי' אפי' חמץ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן אעפ"כ מ"מ אינם שוות כלל וה"נ בחמץ משש שעות ולמעלה והק"ע נדחק בזה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובאמת א"צ לזה רק כיון דמ"מ אינם שוות כלל]. וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ט) דאין לתמוה דאטו משום חשש דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא שוי מידי וכמוהו רבות בש"ס. ויתבאר בתשובה אחרת (סי' י"ד). ולא מיבעי לי' אלא לענין שיכול לאוכלו בכל מושבות וע"ז מיבעי לי' במרור דמדאורייתא יכול לאוכלו בכל מושבות אף דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות. אעפ"כ הרי מדאורייתא יכול לאכול בכל מושבות. ועיין תוס' פסחים (דף ל"ו) בד"ה דאמר כו'. אבל באמת הא דר' אסי דגמר לחם לחם מחלה דבעינן מדאורייתא שיהי' שלו הילכתא הכי. והא שלא הזכירוהו הפוסקים הוא מטעם דקני' בשינוי מעשה בלעיסה והוי דידי' וע"כ כתבו הטעם משום מצוה הבאה בעבירה דבזה לא אמרינן דכיון דקני מתחילה תו לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה דהא לענין הברכה לא אמרינן כן כמו שכתבו התוס' בסוכה (דף ל'). ועוד דכיון דבשעת אכילה גופא הוא דקני הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין שיהא מצה שלו מדאורייתא כיון דקני בשינוי מעשה הוי שלו

[וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הילכתא הוא א"כ למה הוצרכו התוס' לפרש בפ' ערבי פסחים (דף קי"ד) בההיא דתני' התם אכלן דמאי יצא דבודאי לא יצא אע"ג דמעשר ירק מדרבנן משום דגמרינן מרור ממצה ובמצה לא יצא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מרור למצה ואמאי לא פירשו התוס' הטעם משום דאם אוכל כזית טבל לא יצא משום דלא הוי לכם משום שמעורב בה חלקו של כהן ולמה פירשו דלא כהלכתא כר"ש דלית לי' איסור כולל ולמה לא פירשו כגון באוכל כזית מצומצם ובצרה לי' שיעורא משום חלקו של כהן דהא התוס' לא סבירא להאי סברא שהוא לכם משום דקני בלעיסה אלא דבעינן שיהא תחילה שלו. דהא כתבו גבי מצה של טבל דמיירי באוכל כמה זיתים שיש בזה כזית מצה. משום דאפשר לומר דסבירא להו כדעת הרא"ש דבמרור לא בעינן כזית מדאוריתא דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו קאי על ק"פ. והא דבעינן כזית היינו משום דצריך לברך בלשון אכילה וסתם אכילה בכזית. וא"כ כיון דמדאורייתא לא בעינן כזית אלא משום דמברך בלשון אכילה כמו שכתב התה"ד וע"כ בודאי דיצא אפי' בודאי טבל אף אם אוכל כזית מצומצם דהא במרור לא בעינן כזית מדאוריתא אלא במשהו סגי דהא לא כתיב בי' אכילה וא"כ בכזית של טבל יש בה משלו ג"כ והא דבעינן כזית הוא מחמת הברכה. דהא מברך על אכילת מרור. ולזה ודאי מהני הא אם אכלו וקני' ולא ניחא להו להתוס' לתרץ בטבל דמכי לעסו קני' דכיון דבעינן כזית מצה וגמר לחם לחם מחלה בעינן שיהא משלו תחילה אבל הכא דמדאוריתא א"צ כזית אלא משום דלא יברך בלשון אכילה על פחות מכזית וא"כ יכול לצאת אף בודאי דהא מכי לעסו קני'. ולענין לשון אכילה של הברכה אף התוס' מודים בזה

ונראה לי להביא ראי' לדעת הרא"ש דלא בעינן כזית במרור אלא משום לשון אכילה מהא דאמר ר"ל בע"פ (דף קי"ד) דמצות צריכו' כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דקאכיל לי' בבפה"א הוא דאכל לי' ודלמא לא איכוון למרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצות לא בעי כוונה למה לי תרי טיבולי ופירשו התוס' דאי ס"ד דמצות אין צריכות כונה א"כ אמאי קתני במתניתין הביאו לפניו מטבל בחזרת ה"ל לאהדורי אשאר ירקי משום הכירא בטיבול ראשון ואחר אכילת מצה בטיבול שני יאכל מרור. דאי נוטל מרור תחילה הרי כבר יצא ידי מרור דמצות א"צ כוונה אלא ודאי דמצות צריכות כוונה וע"כ יכול ליקח אף מרור בטיבול ראשון משום הכירא ועדיין לא יצא ידי מרור משום דמצות צריכות כונה ואי אמרת דמרור בעי כזית. א"כ אפי' אי אין מצות צריכות כוונה יכול לאכול מרור תחילה דיכול לאכול פחות מכזית ולא יצא עדיין ידי מרור ולא צריך לאהדורי אשאר ירקי. אלא ודאי דבמרור לא בעינן כזית. והנה הש"א רצה להוכיח מהא דאמר שם רב חסדא לאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך על אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה. והקשה הש"א דאכתי מצי למיכל פחות מכזית ולא יברך על אכילת מרור ברישא. ודחה זאת דאפי' אי בעינן כזית מרור אעפ"כ אם יאכל צריך לברך על אכילת מרור משום דלאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עלי' ואינו ראוי לאכול תחילה בלא ברכת המצוה. וכתב דנ"ל דטעמא דמילתא דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וה"ט דחזי לאצטרופי לאיסור אכילה כדאיתא ברפ"ב דיומא וכר"י דס"ל התם הכי ה"נ באוכל פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאצטרופי כו' והאריך שם בזה. וכל הדיחוי היינו רק דמדר' חסדא ליכא לאוכוחי אבל מדר"ל שהוכיח דמצות צריכות כוונה מדלא מהדרינן אשאר ירקי דהא אם אוכל מרור כבר יצא תחילה ואם איתא כדעת הש"א דבעינן דווקא כזית א"כ אפי' אוכל מרור פחות מכזית נמי לא יצא ולמה לי' לאהדורי אשאר ירקי. ובזה אין לדחות כמו שכתב הש"א דהא ר"ל סבירא לי' ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן ולא אמרינן דחזי לאצטרופי אלא ודאי דלא בעינן כזית. והא שהקשה דאמאי לא גמרינן ממצה דבעינן דוקא כזית. זה אינו קושיא דלאו לכולהו מילי מדמינן דהא אמרינן בע"פ (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. וכה"ג כתבו התוס' בע"פ (ד' קי"ט) בד"ה אבל דאע"ג דמצה אתקיש לפסח כמו דאיתא (שם ד' ק"כ) אכל מצה אחר חצות כו' אפ"ה לא אתקיש לענין ב' מקומות ובמ"א יתבאר מ"ס לא גמרינן לזה ג"כ]

ולפי מה שביארתי דהא דגמרינן לחם לחם מחלה הילכתא היא דודאי בעינן שיהא המצה שלו מדאורייתא. והא שלא הביאו הפוסקים גבי גזל דלא יצא מדאורייתא הוא משום דקני בשינוי מעשה ונעשית שלו אבל גבי מעשר שני דלא קני' דהא אוכלו בתורת מ"ש לא יצא מדאורייתא משום דלא הוי שלו. וע"כ בעינן במצה התקנה של הרוקח שיאמר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה. ודוקא שיחול מכאן ולהבא דלא תלי מידי בברירה אבל בלמפרע לא מהני דהא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. וכ"ת דהא אפי' אם לא יגיע לידו המצה שלו קני