עמק יהושע חלק א מט

תאכל עליו חמץ. מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ. תיפוק לו' דה"ל מצוה הבאה בעבירה ובודאי מיירי כגון דלית לי' מצה אחרת וע"כ הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת. דדוחק לומר דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח הוא בדיעבד ומצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן ומוכיח מקרא דבעינן שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' דמשמע דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח לכתחילה משמע. אלא ודאי מיירי בדלית לי' וה"א דאתי עשה דאכילת מצה ודחי ללאו דטבל ושל מעשר שני. וא"כ לפי שיטת התוס' דמיירי כשאוכל יותר משיעור כזית כדי שיהא מצה משלו. א"כ תיפוק לי' דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דהא כשאוכל כזית עבר על הלאו ועדיין לא קיים העשה. וכמו שכתבו התוס' בפ"ד דגטין (דף מ"א) שהקשו דליתו עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו משום דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזי להתעבר. וא"כ ה"נ בעידנא דמעקרא לאו לא מקיים עשה

ויש ליישב קצת והוא דהא שכתבו התוס' דזה לא הוה בעידנא כו' אע"ג דכבר התחיל המצוה רק כיון דלא גמר המצוה לא הוי בעידנא זהו דוקא התם שאם יפסיק ולא יגמור לא תהא ההתחלה נחשבת למצוה. וע"כ לא הוי בעידנא. אבל הכא מכיון שהתחיל לאכול הוי התחלת המצוה דהא יכול לגמור המצוה אפי' הפסיק בנתיים רק שהיה בכדי אכילת פרס הוי בעידנא אף שלא קיים המצוה עדיין בשלמות. ויש לי' להביא ראי' מהא דאמרינן פ"ק דיבמות (דף ה') אלא אתי הא דעשה דוחה ל"ת מהא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו. ופריך עלה מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאי לא תימא הכי הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ליגמר מנזיר ואם איתא דבתחלת המצוה כל זמן שלא גמר לא מיקרי בעידנא א"כ ליפרוך דא"כ הא דקיי"ל דבעינן דבעידנא דמיעקר לאו יכול לקיים העשה ואי גמרינן מנזיר מצורע ידחה אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה כמו דאמרינן בנזיר (דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת פי' דאם גילח שערה אחת לוקה. ועוד אמרינן התם דבשלשה שתגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולויים ששיירו ב' שערות לא עשו ולא כלום. וכן אמר רב חסדא התם לעכב בשתים. ואעפ"כ דחי העשה דתגלחת את הלאו אף דלא הוי בעידנא דהא מעידנא דהתחיל לגלח עובר על שערה אחת בלאו ואינו מקיים את העשה עד גמר הגלוח. אלא ודאי כיון דאף אם יגמור הגלוח אחר זמן אפ"ה לא נתבטל ההתחלה הראשונה מה שהתחיל לגלח ע"כ מיקרי בעידנא

ולכאורה אפשר להביא ראי' דאף דבעידנא דהתחיל המצוה ועדיין לא קיים כל העשה אפ"ה דוחה הל"ת. דהא אמרינן בפי"ט דשבת (דף קל"ב) היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. והא גבי מילה אמרינן מל ולא פרע כאלו לא מל ואמרינן בירושלמי (ס"פ ר"א) תני וענוש כרת ואעפ"כ הוי בעידנא. אך התוס' כתבו התם דהא דקאמר היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת לא נקטי' אלא לסימנא בעלמא דהא מילה בצרעת הוי עשה ול"ת. אך אעפ"כ מדנקטי' לסימנא משמע דהוי בעידנא אף דלא גמר המצוה עדיין כדאמר רב אשי התם בהדי' היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים לעשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה ופי' רש"י דצרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחי עבודה כו'. וכן בירושלמי ספ"ג דנדרים ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת על דעתי' דר' יונה דאמר מ"ע דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתי' דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה למצות ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ומפני כיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה ע"כ. אלמא דסיד דהירושלמי לומר דדוחה מכח דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דבשעת המילה לא הוי בעידנא אלא ודאי כיון דהוי בהתחלת המצוה ע"כ מיקרי בעידנא וכה"ג יש להביא ראי' נמי ממילה דדחי שבת אע"ג דלא הוי בעידנא דהא מל ולא פרע כאילו לא מל אך שם יש לדחות דהא מקלקל בחבורה פטור והא דאצטריך קרא למשרי מילה הוא משום דהוי מתקן מחמת המצוה כמו דאיתא בפ' י"ג דשבת (דף ק"ו) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. ובפי"ט דשבת (דף קל"ו) נמי הכי איתא. וא"כ לא נגמר התיקון עד לאחר הפריעה ואז הוי בעידנא. אך אי אמרינן דכיון דמקלקל כדי לתקן חייב מיד וא"כ עובר מיד. אלא ודאי דזה הוי בעידנא. ואפשר דהתם כיון דכתיב ביום ואפי' בשבת ע"כ דחי אע"פ דלא הוי בעידנא. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועוד דהא בלאו"ה קשה דהא בריית' דיכול יצא אדם י"ח כו' מסיק דאפשר דר' שמעון הוא שר' שמעון אומר דמלקות בכל שהוא וא"כ עובר על הלאו קודם השלמת העשה. אלא ודאי דזהו הוי בעידנא כיון שהתחיל המצוה. עכ"ז תירוץ התוס' הוא דחוק שיאכל יותר מכזית טבל ויצא ידי מצה בכזית. גם מה שתירץ הרשב"א שם בתוס' דאצטריך קרא להיכא שמה שמפריש יהי' משלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינא בי' כבר שדא בה נרגא בעל ש"א דאי אתה מוצא לעולם שיהי' מעשר עני לבעלים דאפי' הוא עני א"א לעכב המעשר שלו לעצמו כדתנן ברפ"י דחולין (דף קל"א) אפי' עני שבישראל מוציאים אותו מידו ויליף התם מקרא

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלכך לא אמר גבי מצה שאינו יוצא בטבל משום דלא חשיב משלו כמו גבי אתרוג. דהתם כיון שיש בזה חלקו של כהן או של לוי ע"כ לא הוי לכם. אבל גבי מצה של טבל כיון דאם לעסו קני ואינו מתחייב אלא דמים וע"כ הוי שלו [ועוד דאפי' דמים אינו מתחייב כמו דאמרינן בפ"י דחולין (דף ק"ל) המזיק מתנות כהונה או שאכלו פטור מלשלם רק לצאת י"ש מתחייב חד לישנא אע"ג דאמרינן שם בחולין דף (קל"א) הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר ואמרינן שאני התם דקא משתרשי לי' והקשו התוס' דמתנות כהונה כשאכלן נמי משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור. ותירצו דלא דמי לאנסו בית המלך גורנו דתחתיהן לא לקחו משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה. וא"כ הכא שצריך לאכול כזית מצה וא"כ לא הי' מתענה וע"כ משתרשי לי' זה אינו דהא כבר ביארתי דמיירי שאין לו דבר אחר לאכול דאלו"ה תיפוק לי דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ לא קא משתרשי' לי'. ועוד דאמרינן התם מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומים ת"ל לא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. וע"כ אפשר דאפילו קא משתרשי לי נמי פטור דכיון שלא הפריש עדיין אינו מתחייב בתשלומין. ומשמע דאפי' לצאת י"ש נמי פטור. דאל"ה למה לי' קרא תיפוק לי' דהא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' כמו דאמרינן בכתובות (דף ל'). אלא ודאי ולענין לצאת י"ש קאמר דפטור מלשלם. דהא לצאת י"ש מתחייב ולא אמרינן קים לי' בדרבה מיניה כמו דאמרינן בב"ק (דף ע') אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ואפשר לומר דאעפ"כ מתחייב לצאת י"ש. והא דאצטריך קרא דאל"ה אמרינן מכי לעסו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כמו דאמרי התוס' בחולין (דף ל') אבל מ"מ אף שמתחייב לשלם לצאת י"ש אפ"ה הסבל שלו ומכי לעסו קני ועיין לקמן (סי' י"ב)]. וע"כ צריך קרא לטבל דמשום שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' אבל בלא"ה הי' יוצא בשל טבל אע"ג דגמרינן לחם לחם מחלה דבעינן שיהי' שלו. וא"ש קושית התוס'. וגם מה שלא הזכירו הפוסקים הרא"ש והמ"מ גבי גזל