עמק יהושע חלק א מז

לי' במתנה היינו במתנת דייתקי דהיינו מהיום ולאחר מיתה יעו"ש שהאריך בזה וא"ש מה שתירצתי קושית האחרונים

ועוד נראה לפי מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם שפסק דהמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד. והקשו האחרונים דא"כ איך אמרינן בקדושין ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי דהא אית לי' מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן. הא לדעת הרמב"ם אינו יכול ליתן לו במתנה כיון דהוי דבר שאינו קצוב ותירצו האחרונים דכיון שלא באו לעולם א"כ אין ההקנאה חל אלא לאחר שבאו לעולם ואז הוי קצובין וע"כ מהני אפי' בדבר שאינו קצוב דהא אימתי שחל הקנין הוא לאחר שבאו לעולם דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו ואימתי אינו חוזר אלא לאחר שבאו לעולם ואז היו קצובים. וע"כ משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ולא קשה מה שהקשיתי דהא יכול להקנות לו מעכשיו דזה מהני אפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דמעכשיו לא יכול להקנות מפני שאין קצובים משום דחל הקנין מיד דהא במעכשיו לדעת הרשב"א אינו יכול לחזור בו וא"כ חל הקנין מיד וכיון שחל הקנין מיד ולע"ע הוי דבר שאינו קצוב וע"כ אינו יכול להקנות לו מעכשיו וא"ש. אלא שהרשב"א כתב דלא נהיגי עלמא בזה כהרמב"ם דדבר שאינו קצוב אינו נקנה והביאו הב"י (בחו"מ סי' ס')]

וא"כ לפי מה שביארתי דלדעת הרשב"א במעכשיו אינו יכול לחזור בו קשה דאם אומר לו לכשאקחנה הרי עצמך קנוי לך מעכשיו חל הקנין מיד ואעפ"כ הוי שחרור אע"ג דר' לית לי' ברירה. ולא יתיישב במה שחילקנו מתחילה דלמפרע אין ברירה ואם כוונתו שתחול להבא לא תלי בברירה מידי. דהא לדעת הרשב"א חל למפרע וא"כ מ"ט הוי שחרור. ע"כ נ"ל דאע"ג דלדעת הרשב"א חל בדבר שלא בא לעולם אם אמר מעכשיו ואינו יכול לחזור בו אעפ"כ לא אמרינן דתלי בברירה כיון דהוי למפרע. דהא שכתב הרשב"א שאינו יכול לחזור בו היינו אם חזר בו וקנאו אח"כ חל הקנין מיד אע"פ שחזר בו קודם הקנין אפ"ה כיון שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו אבל אעפ"כ הרי בידו שלא לקנות. וכיון שבידו שלא לקנותו א"כ לא תלי מידי בברירה דודאי אין חלות השחרור אלא לאחר שקנאו דהא אם הי' רוצה לא הי' קונהו. ולא דמי לאומר הריני בועליך ע"מ שירצה אבא דהתם אם אבא רוצה הרי מקודשת למפרע אבל הכא הרי בידו שלא ללוקחו וע"כ אין השחרור חל אלא מכאן ולהבא אפי' לדעת הרשב"א לא תלי מידי בברירה. ואע"ג דר' לית לי' ברירה בגיטין אעפ"כ באומר לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו מהני משום דאין חלות הקנין אלא להבא דאם הי' רוצה לא היה קונהו עוד כמו שביארתי. ועדיין צ"ע בזה ודו"ק

נחזור למילתא קמייתא דמכאן ולהבא יש ברירה וע"כ ניחא הא דתנן ברפ"ד דסוכה (דף מ"ב) דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה. אע"פ דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה משום דהתם כוונתו לחול המתנה מכאן ולהבא ומכאן ולהבא מהני דהא באותה שעה הוברר כמו שביארתי [אע"פ שמשמע מהירושלמי קצת דהתם נמי תלי בברירה. דאמרינן בירושלמי פ"ד דסוכ' בהא דתנן דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו כו' ר' יעקב דרומא בעי מתניתין דלא כר' דוסא דר' דוסא אומר בשחרית אדם צריך לומר כל מה שילקטו עניים מבין עמרים הבקר ר' יהודה אומר לעתות ערב ופירש הקב"ע שם דמתניתין אינו אלא כר' דוסא. ודלא, כמו אלא ע"ש. ונדחק שם לפרש לענין הבקר אנסים ע"ש. ולכאורה יש לפרש דמתניתין כר' דוסא (וצריך לגרוס מתניתין כר' דוסא) פי' דאי כר' יהודה הא ר' יהודה לית ליה ברירה דקאמר דוקא לעתותי ערב לאחר שכבר נלקט. אבל בשחרית אין יכול לומר דר' יהודה לית לי' ברירה (וה"נ אמרינן בספ"ו דשקלים הא אמרינן בעלמא ר' יהודה לית לי' ברירה) והקב"ע פירש שם דדוקא לעתותי ערב אבל לא בשחרית דגזרינן שמא לא יפרש שיחול ההפקר והחילול לאחר הלקיטה. ואשתמיטתי' הסוגי' דב"ק (ד' ס"ט) וא"כ ממתניתין דתנן דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו ה"ה לו במתנה. אלמא דמתניתין סברה דיש ברירה וזהו דלא כר' יהודה. אלמא דאע"ג שאין החילול אלא לאח"כ אעפ"כ תלי בברירה אבל עכ"פ מוכח מש"ס דילן דאם מתנה מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה. והירושלמי יש לפרשו בענין אחר]

אבל אעפ"כ אין אנו צריכים לתרץ מה שהקשה מהא דרבי אדרבי כמו שתירץ הש"א דיש חילוק בין אם מתנה שתחול למפרע או שתחול מכאן ולהבא. לפי מה שתירצו התוס' בגטין (דף כ"ה) שיש חלוק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפי' ואומר שאנו עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו שאינו מברר כלום. וא"כ לא קשה נמי מדרבי אדרבי דהא התם מתנה בפירוש והכי נמי משמע לי בירושלמי רפ"ג דגיטין ר' יוסי בשם ר' ביבון דר' שמעון היא דתני אמר לאומן עשה לי שני זוגין כו' הרי אלו טמאין עד שיפרישם בטהרה. ר' שמעון מטהר עד שיפרישם בטומאה כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה. כך הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה הראשונה ר' חנני' כו' דרבי היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאים פוסלים בגט דברי רבי. וחכ"א את שהוא פוסל על פה פוסל בכתב כו' (פי' דהירושלמי סובר דהא דכל התנאים פוסלים בגט לרבי הוא מטעם דלית לי' לרבי ברירה). ולכאורה אמאי לא קאמר דמתניתין ר' שמעון היא כמו שאמר ר' יוסי. ועוד דמאי שקול וטרי בזה אח"כ. איר יודן מה פליגין כשביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה דיש ברירה. הא רבי ודאי לית לי' ברירה כמו דאמר בגטין (דף מ"ז) דטבל וחולין מעורבין זה בזה. והכי נמי מייתי לה בירושלמי (פיו דדמאי) תני ישראל ואינו יהודי שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה דברי רבי. רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב וחלקו של אינו יהודי פטור. אלא ודאי שיש חילוק בין היכא שמתנה ומברר דבריו לאינו מתנה ומברר דבריו. וע"כ לא רצה לאוקמי כר' שמעון דהתם ה"ט משום דאינו מתנה אבל במתניתין דאמר כתוב לאיזו שארצה אגרש הרי מתנה בפירו' וע"כ קאמר דרבי היא דרבי לית לי' ברירה אפי' היכא שמברר ומתנ' דבריו בפירוש אלמא דיש חילוק בין היכא שמתנה ומברר דבריו להיכא שאינו מתנה ומברר דבריו. וא"כ לא קשה מידי מהא דרבי בגטין (דף מ"ז) דאמר טבל וחולין מעורבין זה בזה אהא דרבי דקדושין (דף ס"ב) דהא יש חילוק בין היכא שמתנה כו'. וגבי הא דכל התנאים פוסלים סובר הש"ס דילן דלאו מטעם ברירה הוא כמו דמשמע להדי' בפ"ב דגטין (דף פ"ד) ע"ש. אבל אעפ"כ בהא דכל מי שיגיע לידו מצה שלי צריכין לטעם דמכאן ולהבא יש ברירה דהא התם לא קאמר אם יגיע אלא כל מי שיגיע לידו וזה לא הוי מברר דבריו דדלמא לא יתחלפו הלולבים כלל וע"כ לא הוי מתנה ומברר דבריו כמו שהאריך בזה היש"ש בדיני ברירה ע"ש ודו"ק

סימן ח

והנה אע"פ שהארכתי הרבה לבאר מה שכתב הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה דלא תלי בברירה. דאין כוונתו אלא שתחול מכאן ולהבא וכיון שחל מכאן ולהבא מהני לכ"ע אפי' אי אמרינן אין ברירה ולכאורה אינו צריך לכל האריכות דאם הפסול של מצה שאינו שלו הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' בפ"ק דסוכה (דף ט') ובדרבנן קייל"ן דיש ברירה וא"כ אפי' אי חלי האי תקנתא של הרוקח לומר כל מי שיגיע ס' מצה שלי כו' בברירה אעפ"כ