עמק יהושע חלק א מד

כמ"ד לעתות ערב דתני ר' דוסא אומר כל מה שילקטו העניי' בין העמרים הפקר הרי הוא הפקר ר' יהודה אומר לעתות ערב כו' ברם כמ"ד בשחרית לא אתי ויש אדם מבקיר במחובר לקרקע פי' דקאמר כמ"ד בשחרית לא אתי היינו שאין הפי' כל המתלקט יהא חל פדיונו במחובר וכי יש אדם מבקיר במחובר לקרקע פי' שאין פדיון במחובר לקרקע ונקט לשון הבקר משום שדומה להבקר אבל הפי' שאינו מחולל במחובר לקרקע וע"כ אתי ודאי כמ"ד לעתות ערב דהיינו כל הנלקט יהא מחולל וע"ז סמך הרמב"ם שאין פודין במחובר לקרקע משום דגמר קודש קודש ממעשר [וטוב יותר לגרוס וכי אדם מחלל במחובר לקרקע] וע"כ כתב דהצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו. ומסיים שהרי אי אפשר לפדות במחובר כמו שביארנו. פי' שנותן טעם דאמאי לא הי' מחללין כל הכרם בבת אחת דליכא למימר שהיו רוצים להעלות שאר הפירות לירושלים דהא בשמיטה איירי שהוא הפקר וע"כ כתב שהטעם הוא מפני שאין פודין במחובר אבל בגמ' לא רצה לאוקמי דקאי אשני שביעית דא"כ תקשה מ"ט לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת דהא סוגי' דשמעתא לא סבר דגמרינן קודש קודש ממעשר ואין פודין במחובר כמו שכתבו התוס'

ונראה לי להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ז דדמאי) ויש אדם מפריש על דבר שאינו שלו ר' אבוהו בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע הפירות קיימים מעשר עליהם כו' ולכאורה צ"ע דאיך יעשר על דבר שאינו שלו אך לפי מה שכתבו התוס' דמטעם זכי' הוא ויעשה שלוחו לזכות לו ה"נ מטעם זכי' הוא כיון שהלוקח יכול להפריש ע"כ נעשה המוכר שלוחו ומפריש משום דזכין לאדם שלא בפניו אבל אי לאו משום זכי' אינו יכול להפריש. והכי אמרינן בירושלמי פ"ק דבכורי' האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה ולא מעשרותן מעשר כו' אם אין הבעלים מרדפין אחריהם תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם ר' אמי בשם ר' יוחנן אפי' הבעלים שתרמו אין תרומתן תרומה אלא ודאי דהתם משום שליחות וזכי' הוא אבל הכא אין הבעלים יכולין להפריש משום שליחות דהא הגזלן עצמו נמי אינו יכול להפריש והכא נמי בשמיט' כיון דהוי שלו יכול להפריש משום זכי' ושליחות

[גם יש לפרש הרמב"ם ע"פ מה שהקשה בקצ"ח סי' ס"א דלדעת הר"ן שכתב דגבי מעמ"ש לא שייך ברירה דכי אמרינן אין ברירה ה"מ במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהי' לכל העולם משועבד בזה אחר זה. והקשה הקצ"ח מהך סוגי' דאמרינן דאי אומר כל המתלקט אין ברירה ואמאי הא הכא לא שייך אי דהאי לאו דהאי כיון דיכול להיות שיתלקטו כל הכרם ויתחלל הכל ואפי' אי נימא דהצנועים לא היו מניחין מעות כדי כל הכרם מאי הוה דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה חילל וא"כ כל מה שיתלקטו יוכל לחלל ע"ז המעות ובדרבנן ודאי אמרינן ברירה עכ"ל ולי נראה דאפשר לומר דכיון שהבעלים אינם ברצונם שיתחלל כל הכרם דאל"כ היו מחללין במחובר כמו שכתבו התוס' אלא דרצונם להוליך השאר לירושלים וע"כ תלי בברירה. ומה שכתב הר"ן בפ"ק דגיטין דבמשתעבד לדידך ולכל מאן דאחי מחמתך לא תלי בברירה היינו משום דלא איכפת לו למאן ישתעבד ויכולים להיות זה אח"ז. אבל בדבר שרוצה שיהי' דוקא באופן זה ולא באופן זה אפי' אי יכול להיות בשני אופנים אפ"ה לא אמרינן ברירה והכי משמע בפסחים (דף פ"ט) האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ואמרינן בגמ' ש"מ דיש ברירה. אלמא אפי' בפסח שיכול למנות כולם אפ"ה תלי בברירה

והכי משמע בירושלמי רפ"ה דפסחים שחטו שתתכפר בו חצי חבורתו ר' יונה אמר פוסל נעשה כמתפיש כפרת אלו לאלו מאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ור' יוסי אמר כשר. במחזורא תנינא חזר בו ר' יוסי א"ל לא כן אולפן רבי כשר. א"ל הא קביעא גבך במסמורה פי' שבמהדורא תנינא חזר בו ר' יוסי ופסק דפסול אם נתכוין שיהי' לחצי חבורה. ונראה דהטעם משום דאין ברירה לומר שהוברר שלאלו נתכוין ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו. ולא אמרינן דהחצי חבורה שיהיו אוכלים בסוף הוברר דלאותם נתכוין אלמא אע"ג דיכולים שימנו כולם כאחת ויהיו כולם האוכלים רק כיון דכונתו הי' דווקא לחצי חבורה אמרינן דאין ברירה ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ג"כ משום דאין ברירה אלמא דאפי' במקום שיכולים להיות בזה אחר זה רק כיון דרצונו דווקא לחצי חבורה שאין ברירה כן נ"ל

אבל הרמב"ם דמיירי בשמיטה וא"כ ליכא נפקותא להבעלים כיון שהוא הפקר וע"כ רצונם אף שיתחלל כל הכרם וע"כ לא תלי מידי בברירה אבל הגמ' לא רצה לאוקמי דבשמיטה איירי דא"כ אמאי לא הי' מחללין במחובר דהגמ' לא סבר להא דאין פודין במחובר אלא ודאי דבשאר שני שבוע קיימי ורצו להוליך השאר לירושלים. ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם שאומרים כל הנלקט והרי מחולל על המעות האלו פי' שיהא מחולל למפרע משעה שהי' במחובר ופי' כמו כל המתלקט. ועוד אפשר לומר דלהסוגי' דגמרא דהכא אין כרם רבעי מתחלל על שוה פרוטה דהטורי אבן הקשה בסוף מגילה אהא דאמרינן בבכורות ודף י"א) דפ"ח נפדה בשווי' דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו. וא"כ לפי"ז אמאי אינו פדוי בדיעבד אפי' בפחות משווי' דהא בהקדש אם חיללו שוה מנה על שוה פרוטה מחולל. ומהרא"ש בבכורות שכתב דבנדמה אם פדה בו ולא נתן לכהן עד שמת יהנה הישראל בטלה ופ"ח יקבר משמע דאפי' בדיעבד אינו פדוי. ותירץ עפ"י מה שכתבו התוס' בתמורה (דף כ"ז) דדוקא בבעלים אמרינן דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל לאפוקי באחר דאפי' דיעבד אינו פדוי. וע"כ בפ"ח דמאליו קדוש ולא הבעלים הקדישוהו ע"כ אפי' בדיעבד אינו פדוי. והקשה מהא דכרם רבעי שכתבו הפוסקים דמחולל על שוה פרוטה והכא מאליו קדוש ותירץ דגמרינן קודש קודש ממעשר ובמעשר הבעלים עצמם הקדישוהו. וא"כ לפי סוגיא דשמעתין דלא גמר קודש קודש ממעשר דהא פודין אפי' במחובר והא דנפדה הוא משום דאמרינן בברכות (דף ל"ה) אחלי' והדר אכלי' וא"כ אינו נפדה בשוה פרוטה כי אם בשווי'. אבל הרמב"ם דפסק דגמרינן קודש קודש ממעשר א"כ יכול להיות שנפדה כל הכרם אפי' על שוה פרוטה וא"כ לא תלי מידי בברירה דהא אפשר שיחולל כל הכרם על שוה פרוטה וברירה לא הוי אלא אי דהאי לאו דהאי כמו שביארתי. והכא כל הכרם יוכל להתחלל על שוה פרוטה ואף אם לכתחילה בעינן שיפדה בשווי' אעפ"כ בדרבנן אמרינן דיש ברירה. ועוד הי' נראה לי לומר דלא קשה מידי מה שהקשה הקצ"ח דה"מ דאמרינן שאם חללו כל הכרם על שוה פרוטה מחולל הוא כמו דאמרינן בב"מ (דף נ"ז) שאין אונאה להקדש אבל אם מחלל שהחילול יחול לאחר שיתלקט וא"כ כיון שנתלקט מעט א"כ תופס החילול על השוה פרוטה וכיון דנתחללה על שו"פ א"כ איך יחול החילול אח"כ. והרי משמע בב"מ (דף נ"ב) מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו. ובזה מיושב קושיית המעיו"ט ברא"ש בסוף הלכות ערלה יעו"ש]

וכיון שהוכחנו מהך סוגי' דב"ק שיש חילוק בין אם תחול הדבר למפרע דבזה לא אמרינן דבדאורייתא יש ברירה. בין אם מתנה שתחול מכאן ולהבא דבזה לא תלי מידי בברירה. דהא מאותה שעה שמתנה שתחול הדבר באותה שעה הוברר. וכן לנידון דידן שאומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי הוא לו במתנה שמשעה שבאתה לידו הוברר האיש שבא לו ומאותה שעה הוא נותנו לו וזה ודאי מהני. ולכאורה קשי' דא"כ מאי