עמק יהושע חלק א מג

מצה שלי ה"ה לו במתנה כדאמרינן פ' לולב וערבה מלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לידו לולבו ה"ה לו במתנה. וכבר האריך בזה הש"א (סי' צ"ב) והקשה דהא אנן קיי"ל דבאורייתא לית לן בריר' ואיזה תקון הוא זה. והאריך לחלק דהא דאמרינן דאם אדם מתנה על דבר שאינו בידו אין ברירה בדאורייתא ה"מ אם צריך שיוברר הדבר למפרע. ע"כ תלוי בברירה אבל אם מתנה על דבר שאינו בידו שתחול הדבר על להבא מעת שיתקיים התנאי דבר זה לא תלי בברירה. והכא אם אומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה. אין הכוונה שיהיה במתנה משעה שאמר אלא הכוונה שיהיה במתנה משעה שיבוא לידו. והרי באותה שעה הוברר האיש שבאתה המצה לידו וע"כ לא תלי מידי בברירה דהא משעת חלות המתנה הרי הוברר האיש שבאה לידו [ואף שהוא אינו יודע אף לאחר מכאן למי שבאה לידו לא איכפת לן ידיעתו רק כיון שהוברר האיש אף שהוא אינו יודע כמו דאמרינן בפ"ג דעירובין (ד' ל"ו) מ"ש לכאן ולכאן לא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה אר"י כבר בא חכם ופי' רש"י שבא חכם כבר קודם ביה"ש אבל זה לא הי' יודע להיכן בא כו' ולמחר כשנשמע לו גילוי מלתא בעלמא הוא אלמא אע"ג שאינו יודע לא איכפת לן כיון שהדבר מבורר בעולם. וכה"ג אמרינן בפ"ו דפסחים (דף פ"ח) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט טלה וגדי ויאמר אם טלה אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי כו' וכתבו התוס' שם דמתניתין אתי אפילו כמ"ד אין ברירה אלא ודאי דכיון דבעידנא שאמר נתברר הדבר אלא שחסרה לו הידיעה. בזה לא איכפת לן] עכ"פ באם מתנה שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה כגון מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה דמשעה שהגיע לידו הרי הוברר האיש ומאותה שעה חלה המתנה וע"כ מהני אם אומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנ' אפי' לפי מאי דקיי"ל דבאורייתא אין ברירה

והנה הש"א האריך למצוא ראיות לזה. ולי נראה שהוא מפורש בב"ק (דף ס"ט) דפריך התם תלמודא על ר' יוחנן שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו זה לפי שאינו ברשותו מהא דתנן כרם רבעי הי' מציינים אותו בקזוזות אדמה כו' ושל ערלה בחרסות כו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית דהפק' ננהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וכו' והצנועים הי' מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו אלמא שהי' מחללין אף לאחר שנלקט ואינו ברשות הבעלים. ומשני לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט פי' לאחר שמתלקט הרי הוא מחולל למפרע. ופריך תלמודא דא"כ איך מועיל והא ר"י לית לי' ברירה משמע להדי' דאם הוי אמרינן שהי' אומרים כל הנלקט לא תלי מידי בברירה. משום דאין החילול חל אלא לאחר שנלקט והרי באותה שעה הוברר אע"ג שהתוס' כתבו דאף אם הי' אומר לאחר שנלקט הי' אומר בשחרית קודם הלקיטה דאי הי' אומרים לאחר הלקיטה לא הי' מועיל לאחר שאכלו מכבר. אלא שהי' אומרים בשחרית וא"כ לכאורה דאף אם אומרים כל שנלקט לא מהני לר"י דלית לי' ברירה ובגמ' משמע דאי הי' אומרים כל הנלקט מהני אפילו לר"י דלית לי' ברירה. אלא ודאי דכיון שאומר כל הנלקט ואין החילול חל אלא משעת הלקיטה ואילך ע"כ מהני אף לר"י דלית לי' ברירה. והא דמקשה בגמרא אינו אלא אם אומר כל המתלקט דחל החילול למפרע וע"ו מקשה בגמרא דהא ר"י לית לי' ברירה. וכמו שהקשה בתשובות הרמב"ן על הרמב"ם שכתב (בפ"ט מה' מעשר שני ונ"ר ה' ז') זה לשונו מי שהי' לו נ"ר בשנת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו כו' והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמיטה. ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו. שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו. והקשה בתשובות הרמב"ן דהא האי דצנועין ליתא כלל דאי אומר כל הנלקט ליתא ברשותו ולא מהני לי' חילול. ואי כל המתלקט לא אפשר משום דמדאורייתא אין ברירה וכתב שלא ידע פתר להאי דצנועין אליבא דהלכתא ע"כ. ולי נראה דאפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בפ"ב דקידושין (דף נ"ו) שהקשו על הא דאמרינן התם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ואם לקח יאכל כנגדן והלא אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר במרובה בשמעתא דצנועין ומפרש הר"ר מאיר דשאני הכא שהלוקח יכול לחלל מעשר ביד המוכר משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. דזכי' מטעם שליחות הוא והכי אמרינן בנדרים (דף ל"ו) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים כו'. אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי דהגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם דהוו גזל שלא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי ע"כ. ולפי"ז ניחא דברי הרמב"ם שפיר ולא קשה מידי דבשביעית כיון שזוכין מן ההפקר מקרו בעלים ובודאי דיכולים לחלל דהא הוי דידהו. ולכך יכולים הבעלים לחלל מתורת שליחות וזכי' דזכין לאדם שלא בפניו. ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב והצנועים היו מניחין את המעות בשנת השמיטה. דדוקא בשנת השמיטה משום דאז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות לאותם שלקטו. דהא כיון דלקטו הוי בעלים דהא בשביעית הפקר הוא לכל מי שירצה ללקוט וא"ש דברי הרמב"ם. ואח"כ מצאתי התירוץ הזה באחרוני' ושמחתי שכוונתי לדבריהם. אלא שאעפ"כ נדחקו האחרונים בזה מאוד דלפי"ז לא הוה מקשה הש"ס מהך דצנועים דלמא קאי הך דצנועים אשנת השמיטה ואז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות כמו שכתב הרמב"ם ומאי מקשה בגמ' לר' יוחנן מהך דצנועים

ונראה לי ליישב והוא דהגמ' לא ניחא להו למימר דמה שאמר והצנועים היו מניחים את המעות קאי אשביעי' דהא התוס' הקשו דכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בגמ' דאי אמרינן כל המתלקט הרי הוא מחולל למפרע משעה שהי' במחובר עדיין וא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת. ותירצו דהי' רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים. לפיכך לא הי' רוצים לחלל הכל בבת אחת. וא"כ לפי"ז הך דצנועים ודאי אשאר שני שבוע קיימי דאע"ג דבשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וכו' אעפ"כ זהו בסתם אנשים אבל הצנועים הי' מניחים את המעות בשאר שני שבוע. דאי בשביעית מ"ט לא הי' מחללין כל הכרם בבת אחת. וע"כ מקשה הש"ס שפיר דהאיך הי' מחללין דבר שאינו ברשותו דליכא למימר מתורת זכי' ושליחות כיון דהלוקטים בעצמם לא הי' יכולים לחלל דהוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ובשביעית לא מצי קאי דא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת דליכא למימר שהי' רוצים הבעלים להוליך את השאר לירושלים דהא בשביעית הפקירא היא לכל. ולא רמי על הבעלים להוליך לירושלים. וא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת אלא ודאי דאשאר שני שבוע קיימי. וע"כ מקשה הש"ס שפיר. אבל הרמב"ם שכתב והצנועים הי' מניחים את המעות בשנת השמיטה ואומרי' כל הנלקט יהא מחולל על המעות האלו הוא לטעמי' שכתב דהא דאין מחללים במחובר הוא משום דגמר קודש קודש ממעשר וא"כ אינם יכולים לחלל כל הכרם בבת אחת מטעם שאין פודין במחובר כמו שכתב הכ"מ (שם) שהרמב"ם סמך על התוספתא דאין פודין במחובר משום דגמר קודש קודש ממעשר ודחה סוגי' דילן מן התוספתא

והכי משמע נמי בירושלמי פ"ה דמ"ש אר"י אתי דרשב"ג