עמק יהושע חלק א מב

שוו עפרא בעלמא דאפקרי' לההוא טובת הנאה שיש לו דכיון שאסור לכל כהנים מעתה לא הוי דידי'. וא"כ כאן גבי חלת חמץ נמי דכיון שאסור לכל כהן פקע ממנו טובת הנאה ולא הוי דידי'. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. היינו שאינו מגרע לענין הלאו דבל יראה מחמת שאסור בהנאה ולא קרינן בי' שלך אי אתה רואה כיון שאסור בהנאה. היינו דוקא מחמת שאסור בהנאה לבעלים אע"ג דאסור בהנאה ולא הוה דידי' אפ"ה עובר בבל יראה. אבל בהא דחלת חמץ דלא הוי דידי' מחמת שאסור בהנאה לאחרים דהיינו לכהנים וממילא לא הוי דידי' ע"ז אינו עובר בבל יראה. והכי דייקא לישנא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה. פי' אע"ג שבחמץ עוברים עליו בבל יראה אע"ג שאסור בהנאה ולא קרינן בי' שלך אי אתה רואה. אעפ"כ לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה דהתם אסור בהנאה לבעלים וע"כ לא פקע הלאו דב"י משום דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אבל הכא בחלת חמץ כיון שאסור בהנאה לכהנים וממילא ליכא טובת הנאה לבעלים. ולא הוי דידי' משום דפקע ממנו טובת הנאה ע"כ לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה. אבל לעולם בעלמא סבירא לי' לר"י טובת הנאה ממון ולא קשה מידי מה שהקשה בש"א

אך לפי מה שביארתי בתשובה (סי' ה') דאע"ג דבעלמא סבר רבי דטובת הנאה אינה ממון אבל גבי חמץ מודה דטובת הנאה ממון משום דבחמץ אתרבי דגורם לממון כממון דמי וא"כ יהי' פלוגתא רחוקה דרבי סובר בכל מקום דטובת הנאה אינה ממון לבד גבי חלת חמץ סובר דטובת הנאה ממון. ולר' יהושע יהי' בהיפך דבעלמא יסבור דטובת הנאה ממון ובהא דחלת חמץ יסבור דטובת הנאה אינה ממון והיא פלוגתא רחוקה ועוד דאכתי תקשה מה שהקשה בש"א על עולא שסובר בספ"ב דקדושין (דף נ"ח) דטובת הנאה אינה ממון וא"כ תיקשי' לדידי' הא מתניתין דמעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דהא ליכא לשנויי דמטלטלין אגב מקרקע הקנה להם. דהא עולא סובר דטובת הנאה אינה ממון. וכן ליכא לשנויי כדר' פפא דדעת אחרת מקנה אותן דהא עולא סבר טובת הנאה אינה ממון אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר. דאע"ג דטובת הנאה אינה ממון אעפ"כ הוי דידי' והוא כמו פחות משו"פ דאע"ג דאם קידש בו אשה אינה מקודשת אפ"ה הוי דידי' דהא אם כתבו לשטר מכירה על פחות משו"פ הוי ס' המקנה הכא נמי הא דאמרינן טובת הנאה אינו ממון היינו לענין קדושין כמו דאמר עולא בקדושין (דף נ"ח) טובת הנאה אינו ממון ואיתבי' ר' אבא לעולא מהא דהמקדש בתרומות ומעשרות. וע"כ כיון דהוי דידי' הוי דעת אחרת מקנה אותם. והא דמשני ר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני הוא אפי' אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון דהא אע"ג דטובת הנאה אינה ממון הוי כמו פחות משו"פ והוי ס' המקנה אם כתב על פחות משו"פ הכא נמי הוי דעת אחרת מקנה אותן. ותמה אני על הש"א איך לא הביא הא שכתב הגמי"י ברמב"ם פ"ה מהלכות מכירה וזה לשונו וטובת הנאה לא מיקני בחליפין ולא אגב ארעא והא דגרסינן בפ"א דב"מ ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה להם ליתא דהא ר' אבא לא קבלה ור"ס נמי אמר שפיר עבד דלא קבלה כדמפרש התם דטובת הנאה אינו ממון ולא מיקני בחליפין ואגב. והא דאמרינן ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו שינוי' דמאן דקבלה היא וסוגי' כר"פ דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושנוי' דמטלטלי אגב מקרקעי ליתא עכ"ל העיטור ע"כ. אלמא דלשינוי' דר"פ דמשני דעת אחרת מקנה אותן שאני הוא אפי' אי אמרינן דטובת הנאה אינה ממון והטעם הוא כמו שביארתי כיון דעיקר הקנין הוא בחצר ואע"ג שאינו עומד בצד שדהו אעפ"כ כיון שהוא מקנה אותן הוי דעת אחרת מקנה, דהא בפחות מש"פ נמי מיקרי ס' המקנה

וכן כתב המרדכי בפ"ק דמציעא וזה לשונו ואע"ג דבפ"ק דמציעא מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני גבי ר"ג וזקנים אפי' במתנות כהונה ולוי' שאין לו בהם אלא טובת הנאה. שאני התם דהי' מקנה לו חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולוי' ליכא לאפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינה ממון. וכן פי' הריב"ן שם בהדי עכ"ל המרדכי, אלמא דלשינוי' דדעת אחרת מקנה אותן הוא אפי' אי טובת הנאה אינה ממון רק שיהי' הקנין בדבר אחר אבל אם הקנין הוא בלא חצר הוי כמציאה. והוא כמו שביארתי דאם מוכר בשטר אפי' הוא פחות משו"פ אעפ"כ הוי ס' המקנה. וכמו דאיתא בירושלמי שהבאתי תחילה תמן בגופו מקדש הכא בהנאה שלו קידש דלענין השיווי לא הוי ממונו. והכא נמי כיון דלענין השיווי לא הוי ממונא ע"כ ליכא דעת אחרת מקנה אותן. אבל אם מקנה אותן בתורת חצר וגם איכא דעת אחרת מקנה מהני אפי' אם טובת הנאה אינו ממון כמו שמבואר בהגמי"י ובמרדכי להדי'. משום דאפשר לומר כמו שביארתי דאפי' אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לא גרע מפחות משו"פ דהוי דידי'. ולפ"ז לא קשה מידי קושיות הש"א דלעולם סובר ר' יהושע דטובת הנאה אינו ממון והא שהקנה לראב"ע התרומות מעשר אע"ג דאינו עומד בצד שדהו הוא משום דדעת אחרת מקנה אותן מהני אפי' אי אמרינן טובת הנאה אינו ממון כמו שכתב ההג"מ והמרדכי להדי']

והכי משמע נמי ממה שכתבו התוס' בפ' מרובה (דף ס"ח) דאיסורי הנאה לא הוי של בעלים כלל שתירצו דלהכי יכול אחר לחלל בהקדש אע"ג דמדמינן שם הקדש לחילול כמו שאין אחר יכול להקדיש ה"נ אינו יכול לחלל. אך בהקדש כיון דהוו איסורי הנאה לא הוו של בעלים כלל. וכן תירצו הא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע אפילו שלא מדעת בעלים דכיון דהוי איסורי הנאה לא הוי של בעלים כלל וע"כ יכול אחר לפדות ע"ש. [ובזה מיושב קושי' התוס' בפ"ק דבכורות דאמאי מיבעי לן בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) בתרומה אם צריך דעת בעלים והכא פשיטא לן דא"צ דעת בעלים עיי"ש] והכי משמע לי מהירושלמי דספ"ב דקדושין פטר חמור ר' אליעזר אומר מקדשין בו אשה ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה ר' אליעזר אומר פטר חמור מקדשין בו האשה מק"ו מה אם הבכור שאינו מוציא מידי איסורו בחיים את אמר מקדשין בו האשה זה שמוציא מידי איסורו בחייו לא כש"כ מה נפיק מבינייהון עבר ופדאו שלא מדעת בעלים ר' אליעזר אומר אינו פדוי ר' יוחנן אומר פדוי פי' דלר' אליעזר שאומר מקדשין בו האשה אלמא דהוי של בעלים להכי אם עבר ופדאו שלא מדעת בעלים אינו פדוי. ולר' יוחנן דאמר אין מקדשין בו האשה אלמא דלא הוי של בעלים להכי אם פדאו שלא מדעת בעלים הוא פדוי. מתניתא מסייעא לר' אליעזר ופליגא עילוי מתניתא מסייעא לר' אליעזר הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל וסיפא פליגא עילוי שאע"פ שאין לו בה עכשיו יש בו לאחר זמן כו' אלמא דהא דיכול לפדות שלא מדעת בעלים היינו משום דהוי איסורי הנאה ולא הוי של בעלים. וכמו שכתבו התוס' בב"ק ולא כמו שכתבו התוס' בבכורות (שם) דהטעם הוא משום דבתרומה כתוב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם אבל בפטר חמור לא כתיב בי' בעלים. אלא דהטעם משום דהוי איסורי הנאה ובלאו"ה לא הוי דבעלים כלל. וע"כ יכול אחר לפדות

ומכל מה שנתבאר מוכח דאיסורי הנאה אסור אפי' בפחות משו"פ ג"כ. כן נ"ל

דיני מצה

סימן ז

שאלה כמה בני אדם שאופין מצות ויש לחוש שהוחלפו ואין אדם יוצא במצה גזולה איזו תקנה יעשו בזו

תשובה דבר זה איתא בהגמ"י (פ"ו מה' חמץ ומצה) כתב בשם הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו