עמק יהושע חלק א מא

ועוד נראה לי לכאורה להביא ראי' דאיסורי הנאה הוי שלו והוא כמו פחות משו"פ דהוי שלו. דהא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף ט') ת"ר בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ בתך מקודשת לי. וכתבו התוס' דהכא ניחא מה שאומר אע"פ שאין בה שוה פרוטה לפי שבשו"פ היתה ראוי' להתקדש בלא שטר. אבל לקמן בקדושין (דף כ"ו) בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ שדי מכורה לך. יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שו"פ דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשו"פ כמו באין לו שו"פ ותירצו משום דכתיב בי' נתינה אחרת ספר המקנה ס"ד דליבעי שו"פ כו'

ולפי מה שביארתי הוא חידוש דאי אמרינן דאין בו שו"פ לא מיחשב כדידי' א"כ ליכא ס' המקנה. וע"כ קא משמע לן דאעפ"כ הוי ממונא דידי' ומיקרי ס' המקנה. וכמו דאמרינן בפ"ב דגטין (דף כ') בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב על ידו כו' מי אמרינן אקנוי' אקניתא לי' ואמרינן התם תא שמע אף הוא העיד על כפר קטן והי' בו זקן א' והי' מלוה לכל בני הכפר כו'. ואמאי הא בעינא ס' המקנה וליכא אלמא דבעינן ס' המקנה ואעפ"כ כיון דהוי דידי' אף שהוא פחות משו"פ אעפ"כ הוי דידי' והוי ס' המקנה

וא"כ קשה לי דהא אמרינן בגטין (דף כ') גופא שלחו מתם כתבוה על איסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ופי' רש"י שאינו שוה כלום ואמרינן דילמא שאני עלה זית דחזי לאצטרופי ואמרינן התם תני' ר' אומר כתבו על איסורי הנאה כשר נפק לי' דרשה משמי' דרבי ולא קילסוה משמי' דרבים וקלסוה אלמא הלכתא כוותי' וא"כ אי אמרינן דאיסורי הנאה הוי הפקר א"כ אמאי כשר הגט הא בעינן ס' המקנה וכיון דהוי איסורי הנאה הוי הפקר וליכא ס' המקנה. אלא ודאי דאיסורי הנאה הוי עדיין שלו וע"כ הוי ס' המקנה

אח"כ ראיתי להרשב"א (בתשובה סי' תר"ג) שכתב דאם קדשה בשטר של איסור הנאה היא מקודשת והביא הירושלמי כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דקדושין תני ר' חייא לא סוף דבר בשטר שהיא יפה שו"פ אלא אפי' כתבו על החרס או על הנייר ונתנו לה ה"ז מקודש' כתבו על דבר שהוא איסורי הנאה תני זונין מעשה בא לפני רבי ואמר מגורשת רא"א אינה מגורשת הויין בה רבנן מאן דאמר מגורשת מקודשת מאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת פליגי רבנן דקיסרי בשם ר' יעקב בר' אחא מאן דאמר מגורשת מקודשת איסורי הנאה מדבריהם ומאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת איסורי הנאה ד"ת. והקשו באיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לית הדא פליגא לר' מאיר דאמר המקדש בחמץ בי"ד משש שעות ולמעלה לא עשה ולא כלום. תמן בגופו קדש ברם הכא בהנאה שלו קדש מעתה ואפילו באיסורי הנאה דבר תורה מקודשת מה בינו לשטר שאין בו שוה פרוטה תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי להשלים עליו ע"כ לשון הירושלמי כפי מה שהעתיק הרשב"א. [ולכאורה הי' נראה דהא דשקיל וטרי הירושלמי במגרש בגט של איסורי הנאה היינו משום דכתיב ונתן בידה כמו דאמרינן בפ"ב דגיטין (דף כ') אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט כו' אלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דלמא נתינת גט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר. וא"כ אם כותב על איסורי הנאה לא יהיב לה ולא מידי ובשטר קידושין הוא דילפינן מגט משום דכתיב ויצאה והיתה ומ"מ אפשר לומר דמאי דשקיל וטרי בהירושלמי אם קדשה בשטר של איסור הנאה אם מקודשת היא משום דבעינן ס' המקנה ואיסורי הנאה לא הוי דידי' וע"כ רצה לחלק תחילה דמאן דאמר מגורשת ומקודשת באיסורי הנאה היינו באיסורי הנאה מדבריהם משום דאיסורי הנאה דדבריהם הוי דידי' כמו דמשמע בב"ק (דף ע"ב) א"ל רב חביבא מחוזנאה לרב אשי לימא קא סבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורי' דאס"ד דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח. וכתבו התוס' דמשמע דאי הוי דרבנן חשיב דמרא שפיר כו'. אלמא דאם הוה איסורי הנאה דרבנן חשיב שפיר שלו. וע"כ אומר בירושלמי דמאן דסובר מגורשת ומקודשת היא באיסורי הנא' מדרבנן דחשיב שפיר דידי' וע"כ חשיב ס' המקנה. ומאן דאמר אינה מקודשת היינו באיסורי הנאה ד"ת דלא חשיב דידי' כמו דמשמע בב"ק. וע"ז הקשה הירושלמי דא"כ איך אמרינן דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא הוי קדושין והא הכא אסור בהנאה דרבנן וא"כ תהי' מקודשת. וע"ז משני בירושלמי תמן בגופו קדש ברם הכא בהנאה שלו קידש. פי' דבקידושי כסף כיון דבהנאה קידש וא"כ אף דאסור מדרבנן בהנאה אעפ"כ כיון דלא שוה כלום וע"כ אינה מקודשת. משא"כ הכא בגופו קידש פי' ולא בהנאה אלא בשטר קידש ולא בעינן רק שיהא שלו וע"כ כיון דהוי איסורי הנאה דרבנן ואיסורי הנאה דרבנן הוי דידי' ע"כ מקודשת. ובירושלמי שלנו הגירסא תמן בגופו קידש וחמץ משש שעות ולמעלה טב הוא כלום ברם הכא בתניים שבו קידש פי' בשטר לא קידש רק במה שכתוב בו וע"כ אפי' באיסורי הניי' נמי מהני. ואח"כ הקשה בירושלמי מעתה ואפי' באיסורי הנאה ד"ת מקודשת מה בינו לשטר שאין בה שו"פ. פי' ואע"ג דלית בה שו"פ הוי דידי' אע"ג דפחות משו"פ לא הוי ממון. וע"ז משני תמן ראוי להשלים פי' דפחות משו"פ הוי ממון שראוי להשלים לשו"פ משא"כ באיסו' הנאה דאינו ראוי להשלים עליו. ואף דפשט דברי הירושלמי הוא משום דבעינן שיתן לידה ולא משום ס המקנה כמו שהבאתי לעיל מהש"ס דילן בגטין (דף כ'). אעפ"כ אפשר לפרש נמי לענין ס' המקנה כמו שביארתי]

והנה הרשב"א בתשובה שם נסתפק אי תלמודא דילן פליגי על הירושלמי וס"ל דכתבו על איסורי הנאה כשר אפילו באיסורי הנאה מד"ת או דוקא באיסורי דרבנן. דכיון דפרישו עלי' בהדי' דלא איתמרא אלא באיסורי דרבנן נקטינן כוותי' אע"ג דבגמרא איתמר סתמא. ולפ"ז אין ראי' דאיסורי הנאה הוי דידי' דהא כיון דמיירי באיסורי הנאה דרבנן ע"כ אמרינן דכשר משום דהוי ס' המקנה אבל באיסורי הנאה ד"ה אפשר דלא הוי דידי' משום דבעינן ס' המקנה

[ובזה יתיישב מה שהקשו בש"א על הא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) דר' יהושע סובר טובת הנאה אינה ממון דהא מסקינן בפ"ק דב"מ (דף י"א) דחצירו של אדם אינו קונה אלא א"כ משתמרת לדעתו או שעומד בצד שדהו. והא דתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים כו'. אי אפשר לומר דקנה מטעם חצר וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים אלא דקני או מטעם דאגב קרקע הקנה להם או כדמשני ר"פ התם דדעת אחרת מקנה אותם שאני. וה"מ אי אמרינן טובת הנאה ממון ע"כ אפשר לומר דהקנה להם אגב קרקע אבל אי אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אי אפשר לומר דדעת אחרת מקנה אותם שאני. וא"כ קשה דהא תנן בסיפא דההיא מתניתין א"ר יהושע עישור שאני עתיד למוד נתן לאב"ע ומקומו מושכר לו. אלמא ס"ל לר"י דטובת הנאה ממון דאי אינה ממון א"כ במה הקנה לר' אלעזר ב"ע לא בתורת חצר כיון שאינו עומד בצד שדהו ולא בתורת אגב קרקע או כשינוי' דר"פ דדעת אחרת מקנה אותם דהא ס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון

ולכאורה הי' נראה ליישב דבעלמא ס"ל לר"י טובת הנאה ממון ורק בהא דחלת חמץ ס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון. דכיון דבחלה ליכא אלא טובת הנאה שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל מכיון שנתחמצה הרי היא אסורה בהנאה ואינה ראוי' לשום כהן וממילא פקע טובת הנאה שלו כיון שאינו ראוי לשום כהן וכמו דאמרינן בפי"א דנדרים (דף פ"ה) רבא אמר שאני תרומה דה"ט דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוי עפרא בעלמא. ופי' הר"ן והרא"ש שם לעולם בעלמא אית לי' טובת הנאה ממון וכאן כיון דאסרה עלייהו