עמק יהושע חלק א לח

קומי' ר' יוסי ולאו מתניתין היא האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מתשלומין ומדמו עצים, אמר לו תמן אינו ראוי להשלים עלי' ברם הכא ראוי להשלים עלי'. וכן אמרינן בש"ס דילן בגיטין (דף כ') דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי וכמו שאבאר לקמן אי"ה

ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג) יליד בית מה ת"ל אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כש"כ כו' מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא ופי' רש"י מי איכא עבדא דלא מזדבין בפרוטה. אלמא הא דאמרינן אע"פ שאינו שוה כלום אוכל היינו אפי' בפחות משוה פרוטה אלמא אע"ג דהמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ט מה' תרומות ה"ה) אפ"ה בעבד פחות משוה פרוטה אוכל. אלמא דפחות משו"פ הוי דידי' משא"כ באיסורי הנאה דלא הוי דידי' והוי הפקר וע"כ פסק הרדב"ז דאינה מקודשת. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"א דמ"ש) ר' יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו שתתקדשי בו לאחר שחיטה מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחוטה ר' זעירא בשם ר' בא הגונב מעשר בהמה של חבירו אם הי' קיים מחזירו לו בעינו אכלו מה שאכל אכל (פי' משום דמעשר בהמה לאו דידי') ר' אלעזר בשם ר' מנא אין אומרים שיתן לו מילתא או פחות משו"פ אין אומרים לו שיתן א"ר חנינא הדא דתימא בשאינו שו"פ מעיקרא כו'. אלמא דבאיסורי הנאה מקודשת אם נתן לה ולא קא מיבעי ליה אלא אם מקודשת מעיקרא או לאח"כ. היינו דוקא במעשר בהמה שלאחר שחיטה והי' לו ממון ויכול לקדש בגופי' או בקרנו כמו דאיתא התם. אבל בסתם איסור הנאה אע"ג דהיא חולה שיש בה סכנה ויכולה ליהנות אפ"ה אינה מקודשת משום דלאו דידי' הוא כלל

וכ"ת דהא אדרבא מכאן יש להוכיח דאיסורי הנאה הוי ממון יותר מפחות משו"פ. דהא התוס' הקשו בגיטין (דף מ"ב) דאמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן תיבעי לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אדם מקנה דשלב"ל כו' ופשטינן התם מדתני' מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. והקשו התוס' דכי אמר נמי אינו מכור תיקשי מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא שיכול למוכרו כולו לגמרי ותירצו התוס' בתירוץ הב' דאפי' מוכר כולו לגמרי אינו מכור. משמע מהתוס' דפחות משו"פ אינו נתפס במכירה ואינו מכור כלל. ובפ"ג דקדושין (דף כ"ב) לענין עבד עברי אמר רבא בתחילת פרוטה אחרונה ופירש"י דאם נשאר פחות מפרוטה לא מיקרי תו עבד. וכן יש להוכיח מדברי הרב המ"מ שכתב (פכ"ג מה' מכירה דין ג') שכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ותירצו דלא ימצאו קונים כו'. ויש שתירץ דכיון דאיכא תרי ספיקי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו. וכתב השער המלך בהלכות עבדי' דהא דקאמרינן מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומפטר שנראה דהאי דקאמר דמינגח היינו בעדים דאי ליכא עדים היינו קמייתא כו'. והדבר מוכרח כמ"ש. וכיון שכן קשה שהרי עבד פוטר עצמו מכלום הוא ולכ"ע מחייב כמו דאמרינן במרובה (דף ע"ה) ומוכרחין אנו לומר דהסוגי' אתי כר"ה דלא מחלק בהכי. אבל לפי מה שכתב המ"מ קשה דהא דאינו מכור הגוף לפירותיו הוא משום דאיכא תרי מי יימר. והדבר תמוה דלמאי דקיי"ל כרב המנונא וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום וא"כ ליכא תרי מי יימר עכ"ד

ונראה לע"ד דאע"ג דמודה בקנס פטור אפ"ה מתחייב בתורת דמים דלא יהא אלא כמו שהזיק שורו ממונו של חבירו דחייב והכא נמי אע"ג דמודה פטור בקנס דהיינו שלשים של עבד אפ"ה מתחייב בתורת דמים. דאע"ג דאמרינן בפ"ד דב"ק (דף מ"ג) גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והיכי דמי אי דאתו עדים אסהידו בי' דקטל ולא ידע אי תם הוה אי מועד הוה כו'. היכא דליכא עדים לא משלם דמים. אעפ"כ הא הרמב"ם (בספ"י מה' נזקי ממון ה' י"ד) כתב נ"ל דאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מקנס שהוא ל' סלע הכתוב בתורה אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו. ועיין שם בהשגת הראב"ד ומה שכתב הלח"מ. וא"כ כיון שעכ"פ בעבד לדעת הרמב"ם אע"ג דאין השור בסקילה אפ"ה מתחייב בתורת דמים. ולדעת הראב"ד אפי' בבן חורין חייב בדמים כמו שכתב הראב"ד וזה לשונו אלא מסתברא דבין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין ע"פ עצמו בין שלא בכוונה וא"כ אפשר לומר דהוא הדין במודה בקנס דפטור היינו נמי מקנס אבל עכ"פ דמים מיהא מתחייב. וכן נסתפקו התוס' בזה בב"ק (דף מ"ב) דהא דאמרינן בתם נקי מדמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס. עכ"פ לדעת הרמב"ם מתחייב מיהא בתורת דמים

וכן אמרינן בירושלמי (בספ"ה דשבועות) ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו ומה צריכא לי' כל שלשים קנס או יותר בדמיו קנס אין תימר כל שלשים קנס אין משלם אין תימר יותר בדמים קנס משלם תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביע אני ואמר אמן פטור א"ר חגי קומי ר' יוסי תיפתר שהמית עבד מוכה שחין. ועיין בתוס' ב"ק (דף כ"ד) בד"ה השתא. וכן בירושלמי (פ"ד דב"ק) ומניין לנזקי העבד ת"ל או בן יגח כו' ר' חייא בר יוא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר לא יהא תוספות מרובה על העיקר פי' שפטור אפי' מדמי עבד נמי וחרנה אמר משלם כל נזקו פי' שהתם משלם דמי שוי' ואינו פטור רק משלשים של עבד מה ששוה יותר על דמיו. וא"כ כיון שחייב מיהת דמים בעבד אונו פוטר עצמו מכלום. דהא מתחייב בתורת דמים. וע"כ אי מודה בי' מיפטר מקנס. דהא מתחייב בתורת דמים. וע"כ הוי תרי מי יימר. כמו שכתב המ"מ. וכ"ת דזה ניחא דאם העבד שוה דמים ע"כ מתחייב בתורת דמים אבל הא דמייתי מברייתא דאמרינן מם יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואמאי אינו מכור הגוף לקנס. וכ"ת דאיכא תרי מי יימר הא הכא ליכא האי סברא דדילמא מודה בי' ומיפטר דהא אינו מתחייב בתורת דמים כיון דאינו שוה פרוטה וא"כ אמאי אינו מכור הגוף לפירותיו דהיינו העבד לשלשים שקלים. דהא הכא ליכא תרי מי יימר. דהא אי מודה לא מיפטר משום דאינו מתחייב כלום. וליכא לשנויי הכא כתירוץ הראשון של התוס' דלא ימצאו קונים שיקנו אותו. כיון דאינו שוה כלום ולא יהא רגיל אצלו למזונות דהא אכתי יכול למכור הגוף לפירות. אלא ודאי דכיון דהגוף הוא פחות משו"פ ליכא למימר בי' שיהא הגוף מכור לפירותיו דאינו שוה כלום ואפי' ליכא תרי מי יימר אפ"ה ליכא למימר שיהא הגוף מכור דכיון דאינו שוה פרוטה אין הקנין נתפס בו. אלמא דלדעת התוס' והמ"מ אין הקנין נתפס בפחות משו"פ. ואעפ"כ אמרינן בקדושין (דף נ"ו) המקדש בערלה וכלאי הכרם כו' מכרו וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דהקנין נתפס בו. אך באמת אין זה ראי' דהא הרא"ש כתב