עמק יהושע חלק א לז

מדכתיב לא ימצא. אח"כ מצאתי להקצ"ח בסי' שפ"ו בחו"מ שהקשה כן והביא שם מה שפי' בעל המאור במה דאמרי שם דפליגי בדבר הגורם לממון דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו הבעלים ובאחריות ומש"ה ה"ל גורם לממון. ולפ"ז לא תלי מידי להך מילתא דמה דמותר להשהות לאחר הפסח בדבר הגורם לממון. ודבר דהשתא לא חזי ולקמי' חזי לא מיקרי גורם לממון. אלא דתמה על בעל המאור דא"כ היכי אמרינן דמעל כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות ולישנא דמעל משמע שמשלם קרן וחומש ואשם. והניח בצ"ע

ולע"ד אפשר ליישב מה שכתב בעל המאור. ע"פ מה שהקשו התוס' בפ"ג דכריתות (דף י"ג) במאי דמוכח בסוגי' דפסחים (דף כ"ט) דאי אמרינן דגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ החמץ אינו שוה כלום וע"כ לא מעל. והא דאמרין בפ"ג דכריתות (דף י"ג) דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביוה"כ אלמא דחייב אשם מעילה אע"ג דלא שוה מידי דהא נותר לא שוה מידי ותרצו התוס' דבפסחים מיירי בקדושת דמים דלא נחת עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ ע"כ. ולכאורה עדיין אינו מיושב דאע"פ דהיא קדושת הגוף אפ"ה כיון דלא שוה מידי דהא נותר הוא מאיסורי הנאה ואמאי מעל. אלא ודאי דמועיל אע"פ שלא הזיק להקדש כלום רק כיין שנהנה. וכמו דאמרי' בפ"ב דב"ק (דף כ') הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. וכתבו התוס' דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה. והא דאמרינן בפ"ב דפסחים האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל הטעם הוא משום דכיון דאינו קדוש רק קדושת דמים. וא"כ כיון דהוי איסור הנאה ולא שוה מידי פקע קדושה מינייהו כיון דכל עיקר הקדושה הוא משום קדושת דמים ואם אינו שוה דמים על מה תחול הקדושה וע"כ לא מעל. והכי משמע לי בירושלמי פ"ק דפסחים חמשית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא נתנה תרומה אלא לאכילה בלבד אמר לי' ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינה מוקדש עשאו תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינה מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. אלמא דמחמת שאין פודין את הקדשים אינו קדוש כלל. והטעם כיון דהוא הקדישו הקדש דמים ואינו ראוי לדמים לא תפסה הקדושה כלל והק"ע הקשה דבקדושת דמים פודין אפי' לכלבים ונעלם ממנו הסוגי' דפסחים (דף כ"ט) ומה שכתבו התוס' שם. ועיין בתשובותי (סי' י"ד) ודו"ק משא"כ בקדושת הגוף דהקדושה אינו מפני השווי אלא שקדוש קדושת הגוף וע"כ אם אוכל נותר מעל אע"ג דהוי איסורי הנאה דהא מ"מ נהנה. ועיין בכריתות (דף כ"ג) דפריך והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בה נותר וקתני מביא ארבע חטאות ואשם א' כו'. וא"כ כיון שביארתי דהטעם דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אינו משום דלא גרם להקדש היזק אלא הטעם משום דפקעה קדושה מזה. וע"כ א"ש מה שכתב בעל המאור דפליגי בדבר הגורם לממון דהיינו שקיבל עליו אחריות. וע"כ מעל ואע"ג שההפסד הוא לבעלים דלא איכפת לן במה שלא הפסיד להקדש רק כיון דגורם לממון להקדש דאע"ג דהוי איסורי הנאה אפ"ה אם תאבד צריכים הבעלים לשלם דהא קבלו עליהם אחריות. וע"כ כיון שגורם לממון להקדש שאפשר שיתהווה מזה ממון להקדש א"כ יש בה קדושת דמים עדיין. וע"כ כיון שאכל ונהנה מעל דהא אפשר שיגרום ממון להקדש אם תאבד. אע"ג דהשתא הוי איסורי הנאה. וניחא שפיר מה שהקשה הקצ"ח על בעל המאור

הרי נתבאר דחמץ שקבל עליו אחריות אינו בעשה דתשביתו. וע"כ אם עושה תקנה כדי שלא יעבור בב"י דהיינו אם מוציאו מרשותו. או ביחד לו בית לדעת ר"ת סגי בהכי. כן נ"ל

סימן ו

שאלה חמץ שאסור בהנאה וכן בכל שאר איסורי הנאה איזה שיעור הוא באיסורי הנאה אם בפרוטה או בפחות משו"פ

תשובה הנה המ"ל כתב ברמב"ם הלכות אישות (פ"ה) וזה לשונו. ראיתי להרדב"ז שנשאל במי שזרק קדושין ללאה ולא הי' שוה פרוטה ולא הספיק להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על הפרוטה בתר נותן אזלינן וליכא פרוטה ולא קא מחסרי ולא מידי הלכך לא קני. או דילמא בתר מקבל אזלינן ולדידה שוה פרוטה והשיב דבתר דידה אזלינן. ואח"כ הביא תשובת הרדב"ז שכתב שאלת ממני אודיעך דעתו על אשה חולה וצריכה סממנים לרפואה והביא ראובן סממנים שאסורים בהנאה ואמר לה הרי את מקודשת באלו אם היא מקודשת או לא. תשובה אע"ג דקיי"ל דאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן מותרים לחולה. כההיא דרבינא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה אמר מידי דרך הנאתן קא עבידנא. מ"מ אסור למוכרן וליטול מהם דמים כו'. וכיון שכן לא חשיב ממונא ואפי' היא חולה שהיא ראוי' ליהנות אינה מקודשת דלא מיהב יהיב לה. וכתב המ"ל ועיין היטב בתשובה זו עם תשובה אחרת שהעתקתי שנראות כסותרות זו את זו והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל המ"ל

ונראה לע"ד שאינם סותרות זו לזו. והוא דהא מצינו באיסורי הנאה דאמרינן דלאו דידי' הוא כמו דאמרינן בב"ק (דף ע"א) שור הנסקל איסורי הנאה הוא לאו דמרי' קא טבח. וכן אמרינן שם (דף ע"ב) לימא קא סבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה דרבנן דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קא טבח. אלמא דאיסורי הנאה הוי הפקר. וכן אמרינן בפסחים בפ"ק (דף ו') כיון דאיסורי עילוי' כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל לה. וכיון שהוא הפקר א"כ לאו דידי' הוא כלל ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקבל ולדידה הוי שוה פרוטה. דכיון דלאו ממונא דנותן הוא כלל והוי כמו שנטלה מן ההפקר. אבל בתשובה הראשונה שלא הי' שוה פרוטה אע"ג דלא הוי שוה פרוטה אעפ"כ ממונא דיליה הוא. וע"כ אזלינן בתר מקבל וכמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז') בעי רבא שתי בנותיך לשתי בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא. אלמא אע"ג דלגבי נותן ליכא פרוטה כמו שכתבו התוס' בקידושין שם דהא דקאמרינן בתר נותן הוא לאו דווקא דהא הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא. אלא דעיקר הבעי' הוא דאי אזלינן בתר מקבל וע"כ כיון שנתייקרה בינתים והגיע להאשה המקבלת שוה פרוטה אזלינן בתר המקבל. ולכל הפחות הוי קידושי ספק כמו שכתב בפ"ג מה' אישות. אבל באיסורי הנאה כיון דלאו דידיה הוא כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) על הא דאמרינן התם אמר רבא שאני תרומה דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוי עפרא בעלמא. וכתב הר"ן דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב. אלמא דהוו הפקר גמור. וע"כ לאו דידי' קא שקלי אבל בפחות משו"פ אע"ג דלאו ממונא הוא אעפ"כ הוי דידי' דהא אסור לגזול אפי' פחות מש"פ. וכה"ג אמרינן בירושלמי בפ"ב דפסחים ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש פחות משו"פ מהו שיהא חייב בתשלומין כו' אמרין חברי'