עמק יהושע חלק א לו

אי אתה רואה כו'. היינו משום דאע"ג דכתיב בבתיכם אפ"ה עובר על שאינו שלו דהא ברשותו הוא שלא ימצא. וע"כ לא ילפינן מדכתיב בבתיכם. אבל לענין תשביתו ילפינן מבתיכם דכיון שאינו שלו אינו ברשותו לבערו ודו"ק וא"כ האי מבתיכם שנאמר גבי השבתה היינו נמי מה שהוא ברשותו. ועוד נלע"ד דא"צ קרא לזה דבשלמא בלאו דב"י אפשר לומר שהתורה הזהירה אותו אפי' על חמצם של אחרים שלא יראה ולא ימצא ברשותו אבל לקיים מצות השבתה בדבר שאינו שלו זה אי אפשר וע"כ בודאי לא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות לעשה דתשביתו דהא לפי מה שפירש רש"י בפ"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה היינו ביטול ודאי דלא מהני מה דלא הוי דידי'. וא"כ לא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות לעשה דתשביתו. וע"כ אף לפי פי' התוס' דהשבתה היינו שריפה. נמי לא אתרבי חמץ שקבל עליו אחריות. ע"כ אם יש לו בתוך ביתו חמץ שקיבל עליו אחריות ולא הוציא מרשותו קודם הפסח יכול להוציא מרשותו תוך הפסח או שייחד לו בית לפיר"ת בפ"ק דפסחים (דף ו') ולא אתרבי לעשה דתשביתו. והא דלא מהני לענין הא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. דאע"ג שביארתי דהא דאתרבו מחמת טובת הנאה או מחמת דאי בעי מתשיל היינו דוקא מחמת דאתרבי גורם לממון דהיינו חמץ שקיבל עליו אחריות. אעפ"כ אין תקנה במה שייחד בית או יוציאנו מרשותו כיון דלית לה בעלים אחרים. וע"כ אע"פ שביארתי דטובת הנאה או הואיל ואי בעי מיתשיל לא אמרינן אלא מחמת דאתרבי גורם לממון אעפ"כ אין תקנה לזה אבל אם יש בידו חמץ שקיבל עליו אחריות אינו מחויב בעשה דתשביתו אלא אם מסלק החמץ מתוך ביתו בפסח שוב אינו עובר בבל יראה ולא הוזהר בזה על עשה דהשבתה

היוצא מדברינו דבחמץ שלו לא מהני שיעשה תקנה להוציא החמץ מתוך ביתו. אפי' לדעת הגאונים שסוברים דאם אינו ברשותו אינו עובר מדאורייתא בב"י כמו שכתב הש"א (דאינו עובר רק מדרבנן) [רק דמהירושלמי דפ"ב דפסחים משמע קצת דלא כדעת הגאונים דאמרינן התם לא יראה לך אית תנויי תני לך אין אתה רואה אתה רואה בפלטי' אית תנויי תני אפי' בפלטי' מ"ד לך אין אתה רואה רואה אתה בפלטי' בשהפקירו קודם לביעורו ומ"ד אפי' בפלטי' כשהפקירו לאחר ביעורו. אלמא דאם נתנו בפלטי' אחר ביעורו עובר בב"י ג"כ. ודוחק לומר דעובר משום עשה דתשביתו] אעפ"כ צריך לבער מדאורייתא כיון דחל עליו עשה דתשביתו. כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דפסחים ה"ב) מהו מיעטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו עד איכן סברין מימר עד רובה של עריבה. מהו מיעט רובה של עריבה בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער כלו אלמא אע"ג דמיעטו ושוב אינו עובר על הלאו אעפ"כ צריך לבער מחמת שחל עליו העשה דביעור

ובזה יתיישב מה שהקשה שם הק"ע דמאי קא מיבעי לי' הא תנן ברפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור והלכתא כת"ק אם כן הכי נמי א"צ אלא למעט. ונדחק שם בתירוצו. דמה שתירץ דכלאים הוא מדרבנן והכא גבי חמץ הוא מדאורייתא דהירושלמי סבירא לי' דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. הוא טעות ואשתמיט מיני' הירושלמי דספ"ג דפסחים דאמרינן התם מה בין זה לזה (פי' מה בין חמץ ומה בין בשר קודש דאמרינן התם וכן מי שיוצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש כו' וחכ"א בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה) ומשני זה יש לו ביטול. פי' דחמץ יש לו ביטול ע"כ אין צריך לחזור עד כביצה אלמא דס"ל להירושלמי דמהני ביטול לחמץ ידוע והתוס' הביאו לזה הירושלמי בבבלי דפסחים (דף מ"ט) ע"ש ודלא כמו שכתב הק"ע אבל לפי מה שבארתי לא דמי כלל דהתם ליכא עשה אלא דכל המיעוט הוא כדי שלא לעבור על הלאו. וא"כ כי ממעט שוב אינו עובר על הלאו והא דקאמר ר' יוס' דיבור הוא משום דאם יברור מעט ויניח הוי כמקיים וכמו דאמרינן רפ"י דב"ב (דף צ"ד) דה"ט דר' יוסי משום דמחזי כמקיים כלאים משא"כ בחמץ דאיכא עשה דתשביתו. ע"כ כיון דחל עליו חובת השבתה לא מהני במה שמיעטו. כמו דאמרינן בפ"ט דב"ק (דף ק"ה) גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן כו' גזילה אי כאן השבה אין כאן ומסיק דאע"פ שגזולה אין כאן מצות השבה אין כאן. משא"כ בחמץ שקיבל עליו אחריות כיון דלא אתרבי לעשה דתשביתו מכיון שעושה מעשה כדי שלא לעבור על הלאו סגי בהכי

וכיון שביארתי לעי' בתשובה דהא דאמר רבי דהלכה כר"א דאמר טובת הנאה ממון. זהו דווקא בחמץ בפסח משום דבחמץ אמרינן דגורם לממון כממון דמי. ראוי לבאר מה שהקשה ההפלאה על הטור שפסק דחמץ נוקשה מותר לשהותו עד אחר הפסח מהא דאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז') דהמקדש בחוטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין והא רב אית לי' דגורם לממון כממון דמי. דהא רב סבירא לי' בפ"ק דבכורות (דף י') דבפ"ח מיקדשא בהך דבינו וביני. אע"ג דהשתא לאו ממון הוא אלא ודאי משים דהוי גורם לממון. וא"כ כיון דרב סבירא לי' דגורם לממון כממון דמי א"כ בחמץ נוקשה דמותר להשהות עד אחר הפסח לדעת הטור וא"כ אמאי אינה מקודשת דהא הוי ג"כ גורם לממון כמו דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ט) דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילו לכלבים והכא בהא קא מיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי. ופירש"י דאליבא דר' שמעון הוא דפליגי דשרי לי' לאחר הפסח. אלמא דזה הוי גורם לממון במה שמותר לאחר הפסח וא"כ אמאי אינה מקודשת

ונראה לע"ד דבפ"ח הא דמקדשא בהך דבינו וביני לא תלי כלל בדבר הגורם לממון דהא בידו לפדות מיד. (וכמו דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף י"ב) דמקדשין בבכור את האשה אע"ג דמחיים אסור בהנאה אלא כיון דבידו לשוחטו אם יארע בו מום מקדשין בו). וה"נ אמרינן בירושלמי ספ"ב דקדושין פטר חמור ר"א אומר מקדשין את האשה בו מק"ו מה בכור שאינו מוציא מידי איסורו בחייו את אמר מקדשין בו את האשה מה שמוציא מידי איסורו בחייו לא כש"כ כו'. מתניתא מסייעא לר' אלעזר הגונב פטר של חבירו משלם תשלומי כפל כו' ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דברכות (דף י"א) הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו אחר מכאן. וקאמר הש"ס מני אילימא ר' שמעון אמאי אין לו עכשיו אלא פשיטא ר' יהודה ואי ס"ד אמינא להקדש מדמינן לה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"ג). ואלו בקדשים שחייב באחריותן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"א) דלא כר' שמעון דאמר קדשים שחיוב באחריותן פטור מכפל אלמא דסבירא לי' דלא אמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי. ואפ"ה פסק הרמב"ם דהגונב פ"ח משלם כפל משום דלא דמי להקדש. וקאמר התם הש"ס דהטעם דלא דמי להקדש משום דקני להו ביני וביני אלמא דלא תלי מידי בדבר הגורם לממון. והטעם הוא משום דבידו לפדות לאלתר

גם צ"ע בהא דקאמר הש"ס בפ"ב דפסחים דהוי גורם לממון משום דיכול להשהות אחר הפסח דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דהא דקאמר ר' שמעון דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו דוקא אי ליתא בעיני' אבל אי איתא בעיני' לא אמרינן דדבר הגורם לממון כממון דמי. וא"כ האיך קאמר הש"ס דהוי גורם לממון משום דבידו להשהותו עד אחר הפסח. הא זה לא מקרי גורם לממון רק לענין חמץ דריבתה התורה