עמק יהושע חלק א לד

להו מתוך כמו שכתבו התוס'. וא"כ ב"ש אית להו נמי הואיל. ואמאי אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הא איכא סעודה הראוי' מבעוד יום. בשלמא לנזיר ביין אפשר לומר דליכא לביש סעודה הראוי' מבעוד יום. דב"ש לטעמייהו דסברי אין שאלה בנזירות. כמו דאמרינן ברפ"ג דנזיר (דף ט') וב"ש לטעמייהו דאמרי דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. אבל בתרומה הא יש שאלה דהא ר"א גופיה אית לי' בערכין (דף כ"ג) דאין שאלה בהקדש. ואעפ"כ אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל בחלה. וא"כ בתרומה נמי יש שאלה [ודווקא גבי הקדש אין שאלה דגמרי תחילת הקדש מסוף הקדש כמו דאמרינן ברפ"ה דנזיר (דף ל"א)]. ואף דר"א לא סבירא לי' כב"ש בנזירות דהא ר"א סבירא לי' דיש שאלה בנזירות בפ"ק דחגיגה (דף ט') דאמר כי יפליא כי יפליא ב' פעמים א' הפלאה לאסור וא' הפלאה להיתר. אעפ"כ לית לן לאפושי פלוגתא דודאי סבירא לב"ש דיש שאלה בתרומה וא"כ אמאי לא הוי סעודה הראוי' מבעוד יום. וכ"ת דאע"ג דב"ש אית להו הואיל. אעפ"י כן לית להו תרי הואיל והכא אי שאיל על התרומה הדרא לטיבלא. ומוכרחין אנו לומר עוד הואיל ואי בעי מפריש עלי' ותרי הואיל לית להו לביש כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) שהקשו דא"כ דר"א אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל אמאי לא יקרא לה שם עד שתאפה. ויקרא לה שם תחילה ואפ"ה שרי לאפות הואיל ואי בעי מיתשיל דהא ר"א אית לי' הואיל. ותירצו דתרי הואיל לא אמרינן דהא לבסוף לא יטול מכל חדא אלא יפריש א' על כולם. וזה אינו מותר אלא מטעם הואיל ותרי הואיל לא אמרינן. זה אינו דקשה לי על מה שחלקו התוס' בין תרי הואיל לחד הואיל מהא דאמרינן בפ"ג דעירובין (דף ל') סומכוס אומר בחולין ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשל אנזירותי', ופריך אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילוי' ומשני אי מיתשיל עלי' הדרא לטיבלא. ופריך וליפרוש עלי' ממקום אחר ומשני לא נחשדו חבירין כו'. ואם איתא כדברי רש"י ותוס' שיש חילוק בין תרי הואיל לחד הואיל א"כ מאי פריך אי הכי תרומה נמי ומאי קשה הא בנזיר ליכא אלא חד הואיל. וע"כ אמרינן הואיל אבל בתרומה דאיכא תרי הואיל. הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ועוד הואיל דאי בעי מפריש עלי' ותרי הואיל לא אמרינן. אלא ודאי דהיכא דבידו לעשות אין חילוק בין חד הואיל לתרי הואיל. ולא דמי למאי דאמרינן בפסחים (דף ל"ח) חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן. דהתם לאו בידו אבל הכא בידו הוא כמו שכתב רש"י דבחלת מעשר גופי' לא הוי תרי הואיל. דמה שבידו לא הוי הואיל. והכא נמי בידו. וכל שבידו ליכא נפקותא בין חד הואיל לתרי הואיל כמו שהוכחתי מעירובין. וא"כ כיון שהוכחתי דלא כמה שחילקו התוס' וא"כ אמאי ליכא סעודה הראוי' מבעוד יום

אלא ודאי דהא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל לא אמרינן רק לענין חמץ בפסח דהחמירה תורה דאפי' גורם לממון כממון דמי. אבל לענין עירוב לא אמרי ב"ש הואיל. דלא אמרינן הואיל אלא לענין חמץ בפסח [אך דיש לדחו' בפשיטות דב"ש בעי שיהא סעודה ראוי' לו לגמרי מבעוד יום בלא הואיל] וכן משמע בתוס' רפ"ז דברכות (דף מ"ה) וברא"ש שם דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ובזה מיושב קושית רש"י ותוס' דאמאי אינו מתיר ר"א לקרוא לה שם קודם שתאפה מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל דזה אינו דר"א לא אמר הואיל אלא לענין חמץ בפסח אבל לא להתיר לאפות ביו"ט

וע"כ הא דקאמר לקמן הא דרבה ורב חסדא מחלוקת ר"א ור"י. דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא וע"כ מתיר לאפות ביו"ט. ור"י לית לי' הואיל. היינו דמדמה הואיל דר"א לענין אפי' ביו"ט להואיל דרבה. אבל מה שסובר דאי בעי מיתשיל הא לא מדמי כלל. דזה לא אמרינן רק גבי חמץ בפסח דגורם לממון כממון דמי. אבל לא לדבר אחר להתיר ע"י הואיל ואי בעי מיתשיל דזה דבר רחוק הוא

וכיון שהוכחנו דאם אמרינן דטובת הנאה ממון הוא אינו רק גבי חמץ בפסח. משום דגורם לממון כממון דמי בחמץ בפסח. וכן הואיל ואי בעי מיתשיל אינו רק בחמץ בפסח משום דגורם לממון כממון דמי. וא"כ כיון דכל עיקר הטעם הוא משום דגורם לממון. א"כ לפי מה שבארתי ליכא בזה עשה דתשביתו. דלא נאמר העשה רק גבי חמץ דהוי שלו ממש. אבל לא בדבר הגורם לממון. והסברא נותנת כך. דאיך תטיל התורה עליו להשביתו כיון שאינו שלו. וכה"ג אמרינן בירוש' פ"ב דפסחים לא ביער לאחר הפסח מהו. ר' יונה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור כו'. פי' דר' יונה סבירא לי' כיון דאין גוף החמץ שלו א"כ איך יאסר. ואעפ"כ הוי ניתק לעשה לענין אם גוף החמץ שלו כמו שבארתי תחילה. דאף דהלאו כולל יותר מהעשה. אעפ"כ כיון שהעשה הוא ע"י מעשה בידים הוי ניתק לעשה כמו שביארתי אבל בדבר הגורם לממון דליכא בזה עשה דתשביתו א"כ אסור להשהותה כדי לקיים העשה. דהא ליכא בהא עשה דתשביתו ואף דלפ"ז חמור יותר חמץ שקיבל עליו אחריות. דאם גוף החמץ שלו הוי ניתק לעשה. ואם מקבל אחריות ליכא בזה עשה דתשביתו אעפ"כ לענין אם חל ע"ז מ"ע דתשביתו חמור יותר אם גוף החמץ שלו. דהתם צריך לקיים המצוה דתשביתו. אבל הכא א"צ רק תקנה שלא יעבור בבל יראה. וא"כ כיון דליכא בזה עשה ממילא לא הוי ניתק לעשה כיון דבזה ליכא מצוה דתשביתו. ואם משביתו הוא רק תקנה שלא יעבור עוד על ב"ו. אבל אין בזה עשה דתשביתו. וע"כ אי אפשר להשהותה כדי לבערה כמו שכתב ר"י בחמץ דהוי שלו ממש. דהתם יש מ"ע דתשביתו וע"כ יכול להשהותה כדי לבערה. אבל הכא אסור להשהותה כדי לבערה. וכן מצינו גבי משכון שלא ברשות לדעת הרמב"ם שהבאתי תחילה דלא הוי ניתק לעשה. משא"כ בגזילה לגמרי ניתק לעשה כמו שהאריך בזה המ"מ. וכיון דאסור להשהותם כדי לבערה ע"כ אמר לו ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י וב"י. ולא קשה מידי מה שהקשו האחרונים על התוס' שכתבו בשם ר"י דמותר להשהות. וא"ש דעת ר"י דמותר לקנות חמץ כדי להשביתו ואפי' אם ישהה אותו כל היום כמו דמשמע מהמ"א. זהו מה שנ"ל לתרץ דעת התוס' וגם הוכחתי דבחמץ שקיבל עליו אחריות ליכא עשה דתשביתו

[אך מ"מ קשה לי על הר"י כהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת. ואמרינן בירושלמי אתי דר' מאיר כר' ליעזר וריבה מן דר' ליעזר דר' ליעזר אומר שלא יבא לידי ב"י וב"י ר' מאיר אומר שלא יבוא לספק ב"י וב"י. וע"כ סבירא לי' דמבערין את הכל מלפני השבת. והשתא אם איתא כדעת ר"י שהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. א"כ מהו זה הספק דב"י שאם לא יהי' לו אוכלין ישהה אותי ע"מ לבערו ונמצא דאינו עובר על הלאו. וי"ל דהירושלמי לטעמי' דמשמע דס"ל דבי"ד נמי עובר על ב"י כמו דאמרינן בירושלמי פ"ה דפסחים מ"ט דר"ש כתוב א' אומר כו' מה ראית לרבות בחולו של מועד ולהוציאן מן ארבעה עשר. אחר שריבה הכתוב ומעיט מרבה אני בחוש"מ שהוא ב"י וב"י ומוציאן מארבעה עשר שאינו ב"י וב"י ואתי כדאמר ר' מאיר דר' מאיר אומר משש שעות ולמעלה דבריהן. משמע דמאן דס"ל שהוא דאורייתא עובר על ב"י מחצות. והוא הדין לר' מאיר בשעה אחת קודם שקיעת החמה כמו דאיתא בירושלמי. וא"כ אסור להשהותה ע"מ לבערו כיון שלא חל קודם. וכמו שביארתי תחילה ודו"ק. ועוד דאפי' ס"ל דאינו חל אלא לאח"כ אפשר דס"ל כיון שקדמו עשה לא הוי לאו שניתק לעשה כמו דאית לי' לר' יוחנן במכות (דף ט"ו) ובפירושי על הירושלמי הארכתי בזה]: