עמק יהושע חלק א לג

לאחר שאכלו. כמו שכתב רש"י בלאו דנבלה קא מיפלגי דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה. ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה. דהא נתינתה לגר אי אפשר לאחר שעבר על ל"ת של אכילתה כו'. ואח"כ פי' רש"י ור"י הגלילי סבר דלאו דנבלה אע"ג דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע הואיל ובתרי' דלאו כתובה אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וע"כ כיון שאין בו מעשה לתקן הלאו אם כבר אכלו אלא דאמרינן דכיון דהתורה כתבה עשה אבתרי' דלאו מסתמא להורות שאין לוקין על לאו זה. וע"כ כתבו התוס' דבלאו דטריפה אף ר"י הגלילי מודה דלא הוי ניתק לעשה כיון שאין העשה כולל כל שישנו בלאו דהיינו קדשים שיצאו חוץ למחיצתן. והיינו משום דהעשה אין בו מעשה וע"כ לא הוי ניתק לעשה. והוא ממש כמו שכתב הרמב"ם בתמורה אבל לעולם דבעשה שיש בה מעשה אע"ג דאין העשה כולל מה שבלאו אפ"ה הוי ניתק לעשה. ונותר גופא יוכיח דחשוב בתמורה (דף ה') לאו הניתק לעשה אע"ג דאין הנשים במצוה זו דהא הוי מ"ע שהזמן גרמא דהא אינה נוהגת בלילה. [והא שהקשו התוס' בקדושין (דף ל"ד) דגבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ושריפת קדשים אינה אלא עשה. אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה אע"ג דשריפת נותר נמי הוי מ"ע שהזמן גרמא וא"כ נשים פטורות מעשה דשריפת קדשים ג"כ. אפשר לומר דשריפת תרומה טמאה נוהג בלילה ג"כ. וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ח דשבת מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה. א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה כו' מכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה. ואפשר לומר דאפי' לפי שיטת הש"ס דילן ביבמות (דף ע"ב) דבנותר כ"ע מודו דאפי' שלא בזמנו נשרף ביום דווקא אפ"ה בנטמאת גרע טפי ונשרפת אפי' בלילה] אלא ע"כ כיון שיש בנותר מעשה מיקרי לאו הניתק לעשה אע"ג דהעשה אינו כולל כל מה שיש בלאו

והשתא לפי מה שבארנו דאם העשה הוא עפ"י מעשה אעפ"י שהלאו כולל יותר מהעשה. אעפ"כ הוי ניתק לעשה. א"כ אפשר לומר בחמץ נמי דלא אתרבי חמץ שקיבל עליו אחריות אלא ללאו דב"י אבל לא למ"ע דתשביתו וכיון דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. אפשר דאמרינן מה ביתו ברשותו כו'. כמו דאמרינן בכל מקום מה ביתו ברשותו. וכמו דאיתא במכילתא. הביאה הרא"ש בפ"ק דפסחים. מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של אינו יהודי בביתו ואין יכול לבערה. אפ"ה הוי לאו הניתק לעשה. דהא בחמץ שלו יכול לקיים העשה דתשביתו ולבערו. וע"כ הוי ניתק לעשה בחמץ שלו. אע"ג שאין העשה כולל כל מה שבלאו

ומעתה צריך לבאר בהא דתנן בפסחים (דף מ"ז) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כדי שלא יעבור בב"י. אם יש בזה עשה דתשביתו ג"כ. והנה הש"א הוכיח דהא דאמרינן טובת הנאה ממון היינו דוקא גבי חמץ דכיון דאיתרבי חמץ אע"פ שאינו שלו אלא שקיבל אחריות וע"כ הוי נמי טובת הנאה ממון. אבל באמת לא מיקרי שלו מחמת טובת הנאה. דהא רבי פסק כר' אליעזר בפסחים (דף מ"ח) ורבי אית לי' בספ"ב דקדושין (דף נ"ח) דכ"ע טובת הנאה אינו ממון. ואפי' רבי נמי מודה דטובת הנאה אינו ממון. וכן למאי דמסיק דפליגי בהואיל דר"א אית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממוני' הוא. היינו דוקא בחמץ דכיון דאתרבי דאפי' אין החמץ שלו אלא שקבל עליו אחריות עובר ע"כ אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' דהוי נמי גורם לממון. אבל לא אמרינן דמחמת דהואיל דאי בעי מתשיל עלי' הוה כדידי' ממש. אלא דלא הוי רק כגורם לממון

והנה הוא הביא ראי' מהא דאמרי בפ"ה דפסחים (דף ס"ג) דפליגי ר"י ור"ל באם הי' לשוחט חמץ דלר"י אע"פ שאין עמו בעזרה משום דסבירא לי' התראת ס' שמי' התראה. ולר"ל בעינן שיהא עמו בעזרה. משום דהתראת ס' לא שמי' התראה ואמאי הא מ"מ הוי התראת ס' דילמא ביטל בלבו וע"ש שהאריך בזה. אלא דמסתמא מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול. ומזה אין ראי' כ"כ. דכיון דקיבל התראה והתיר עצמו למלקות לא אמרינן דדלמא ביטל בלבו וראי' לזה דאמרינן בירושלמי רפ"ח דנזיר בנזירות מאי אית לך שוגג חייב מזיד חייב אנוס חייב פי' ואיזו מיגו יש גבי נזיר שא"צ להביא קרבן ע"פ עדים. ועיין בכריתות (דף י"ג). ומשני תנאי הי' בלבו לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ותחול עלי נזירות אחרת כו'. וא"כ לפ"ז איך שייך מלקות בנזיר דלמא תנאי הי' בלבו. אלא ודאי כיון שקיבל עליו התראה לא אמרינן תנאי היה בלבו. וה"נ לענין ביטול נמי לא אמרינן דלמא ביטל. ונראה לי להביא קצת ראי' לזה מהירושלמי דפ"ב דפסחים. דפריך ויקדישנה וישליכנה לאשפה. (פי' שיתרום ואח"כ יפקיר) ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. ולכאורה קשה דא"כ כיון שהוא אינו שלו לא עבר עליו בב"י וב"י. אלא ודאי משום דלגבי ב"י וב"י אתרבי גורם לממון נמי. וע"כ עובר. אבל אעפ"כ אינו יכול להפקיר

ונלענ"ד להביא ראי לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף קי"ב) אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן. אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי הא אמרינן בפסחים (דף מ"ח) רבי אומר הלכה בר' אליעזר. ולפי' רש"י הוא משום דטובת הנאה ממון. וא"כ אמאי אמר רב חסדא דחלה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי אינו אסור משום טובת הנאה דהוי כדידי' אפי' אי אמרינן דטעמא דר"א משום הואיל דאי בעי מיתשיל ורב חסדא לטעמיה דלית לי' הואיל. אעפ"כ קשה דהא אמרינן בפ' תמיד נשחט (דף ס"ב) כי לית לי' לרב חסדא הואיל לקולא לחומרא אית לי' הואיל. וא"כ לחומרא אית לי' לרב חסדא. וא"כ אמאי קאמר דתרומה שביד ישראל תנתן לכהן. והא לחומרא אית לי' הואיל וא"כ ליתסר. אלא ודאי דהא דאמרינן דטובת הנאה ממון. וכן הואיל ואי בעי מיתשיל. היינו דוקא גבי חמץ דאתרבי מקרא דלא ימצא דאפי' גורם לממון כממון דמי כמו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו') דשאני הכא דאמר לא ימצא. וזהו דוקא בחמץ בפסח. אבל בעיר הנדחת אמר רב חסדא בפי"א דסנהדרין (דף קי"ב) דפקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין. ואפי' קיבל עליו אחריות. מהו דתימא כדידי' דמי קמ"ל דלאו כדידי' דמי. וא"כ כיון דבעיר הנדחת אינו נאסר מה שמקבל עליו אחריות ולא אמרינן דגורם לממון כממון דמי. ע"כ התם ודאי דטובת הנאה אינה ממון. וגם לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל

ועוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בעירובין (דף ל') ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ. אמרו להם אבל אמרו להם כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וב"ש התם איכא סעודה הראוי' מבע"י. ולכאורה קשה דאמאי סברי ב"ש דאין מערבין לנזיר הא איכא סעודה הראוי' מבע"י הואיל דאי בעי מיתשי' עלה דהא ב"ש נמי אית להו הואיל. כמו דאמרינן בפסחים (דף מ"ז) איתבי' אביי המבשל ג"ה כו'. ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ליחייב הואיל דחזי לצרכו. וכתבו התוס' מכאן מוכיח ריב"א דרבא דאמר הואיל היינו אפי' לביש אמרינן דהא הך ברייתא דלית