עמק יהושע חלק א ל

תיקן המלקות כמו שכתב הרמב"ם (פי"ד ה"ו מהלכות גזילה) וזה לשונו. הרואה חברו שנפל ממנו דינר על הארץ. ולא ידע בו. ונטל הדינר קודם יאוש עובר כו'. ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתייאש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים. והקשה הלח"מ דלמה פסק דעבר על האיסורים ומ"ש מגזילה ותירץ דכונתו שעבר על האיסורי' דאע"ג דניתקי' ללאו למלקות. אעפ"כ איסורא דעבד עבד וע"כ אסור לכתחילה לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. אבל בעשה דתשביתו שהוא מצוה שחל מחצות של י"ד אע"ג דליכא עדיין לאו דבל יראה. וע"כ כיון שהיא מצוה בפני עצמה ע"כ מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. שהיא מצוה עיקרית. ולא שבאה רק לתקן הלאו דהא חלה מחצות שעדיין לא עבר על הלאו. ולא דמי לטמא שבא למקדש דאמרינן במכות (דף ס"ו) דלוקה אף דהעשה קדמה. ואדרבא אמרינן התם כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עלי'. התם היינו טעמא כמו שכתבו הראשונים דאפי אם יוצא אח"כ מן המקדש אין זו תיקון על מעשה שעבר שבא למקדש. דבמה שיוצא אין זה תיקון רק שלא יטמא עוד. אבל על מה שכבר נכנס למקדש אין זה תיקון. דמוטב הי' שלא יבוא כלל. ומה שיש לבאר בסוגי' דהתם במאי דשקיל וטרי התם הש"ס מלו תהי' לאשה יתבאר במ"א. אבל בלאו דב"י כיון שעושה מעשה אח"כ ומקיים העשה דתשביתו תיקן את הלאו שכבר עבר. ולא עוד אלא שמותר להשהות כדי לקיים העשה. מחמת שהיא מצוה שחלה קודם חלות הלאו אלמא שהיא מצוה עצמית ולא שבאה רק כדי לתקן הלאו]

ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ד') הלקט והשכחה והפאה כיון שעברו עליהם ג' רגלים עובר בבל תאחר. וכתבו התוס' דחייב להניח בשדה. דאי שקיל להו עבר בלא תעשה. דכתיב לא תלקט. ולא תשוב. ולא תכלה וכתיב לעני ולגר תעזוב אותם. והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן. דאי עביד לא מהני. ואח"כ כתבו התוס' דיש לפרש במלקט לצורך עניים כי ההוא דתנן בפ"ד דפאה. מי שמלקט ואמר ה"ז לפלוני עני כו' ע"כ. וא"כ משמע דזה מותר לכתחילה ליטול ע"מ ליתן לעניים. דהא לא ניחא להו להתוס' בתירוצם הראשון דמיירי דאי עבר ושקלי'. אלא בנוטל לכתחילה לצורך עניים. ושוב אינו עובר בהני לאוין ומותר לכתחילה ליטול כדי ליתן לעניים. וא"כ קשה דאמאי לא אמרינן בכל הלאוין שניתק לעשה שאם נוטל לכתחילה כדי לקיים העשה שבה שמותר אלא ודאי כיון דהא דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם היא מצוה עצמית. כדי לעזוב לעניים. ע"כ מותר אף ליטול לכתחילה כדי ליתן לעניים. וה"נ דכוותה כיון שהשבתה היא מצוה עצמית ולא שבאה רק לתקן את הלאו. דהא חובת ההשבתה חל עדיין מחצות. אע"ג דליכא עדיין לאו דבל יראה ובל ימצא. ע"כ מותר להשהות את החמץ ע"מ לבערו. וכל זה הוא דוקא אם העשה דתשביתו חל מחצות. אבל לדברי ר' עקיבא שם בפסחים (דף ה') שמוכיח דהאי קרא דאך ביום הראשון מיירי מעיו"ט. דאי ביו"ט הרי כתיב כל מלאכה לא תעשו. ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וא"כ איך מותר ביו"ט. וע"כ מוכיח רבא דודאי ס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך דאלו"ה דילמא מיירי ביו"ט. ומתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואעפ"כ איכא צורך קצת שלא לעבור בב"י דהא לפ"ז אין לומר דמותר להשהות ע"מ לבערו. דהא כיון דהמצוה אינה חל אלא בערב. וא"כ לא קדמה העשה ללאו ואין זה רק כשאר לאוין הניתק לעשה. דבודאי אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. ולפ"ז איכא צורך כדי שלא לעבור על בל יראה. אבל לפי המסקנא דחובת תשביתו היא חל מחצות. וא"כ היא מצוה עצמית. וכיון שהיא מצוה עצמית בודאי דמותר להשהות חמץ כדי לבערו כמ"ש ר"י: [ועוד אפשר לומר דהא שכתבו התוס' היא לר' יוסי הגלילי דאמרינן התם מאן דאמר מעל כר"י הגלילי. ומזה מוכיח ר"י דמותר להשהות את החמץ ע"מ לבערו. דאי ל"ה אפילו לר"י הגלילי הא אסור לפדות את החמץ דעבר על בל יראה. ור"י הגלילי לטעמי' דאמר ביומא (דף ל"ו) דאמר תעזוב השתא משמע והוי לאו הניתק לעשה. אבל לר"ע דאמר התם תעזוב מעיקרא משמע. והוי לאו הניתק לעשה. וא"כ במ"ע דתשביתו נמי סובר דתשביתו מעיקרא משמע. ולא הוי לאו הניתק לעשה. וע"כ לר"ע שסובר דלא הוי לאו הניתק לעשה ע"כ מוכיח רבא דס"ל דלא אמרינן מתוך שהותר' הבערה לצורך. דהא אליבא דר' עקיבא בודאי דאסור להשהות את החמץ ע"מ לבערו. כיון דלא הוי לאו הניתק לעשה. ואם ביום הראשון תשביתו היינו מבערב כונת התורה היא להשבית שלא ימצא החמץ אבל לא שיהיה לאו הניתק לעשה. אבל לר"י הגלילי שסובר דתעזוב השתא משמע. וע"כ בעשה דתשביתו נמי אע"פ שקדמה ללאו אעפ"כ הוי ניתק לעשה נמי. דהא גם לר"י הגלילי מצוה לכתחילה לעזוב ואעפ"כ הוי לאו הניתק לעשה. דתעזוב השתא משמע והכי נמי בעשה דתשביתו. ולדינא קימל"ן כר"י הגלילי דהא אמרינן בפ' בתרא דמכות (דף י"ז) אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. פי' הא דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו. ומסיק דהא דעוד אחרת היינו הך דפיאה דכתיב לא תכלה פאת שדך. וכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אלמא דתעזוב השתא משמע. (והא דאמרינן ברפ"ט דב"ק (דף צ"ד) דה"ט דכתוב תעזוב יתירא היינו כדי שלא נאמר שינוי קונה. ועוד מיבעי לי' לכדתני' המפקיר את כרמו והשכים בבוקר לבצרו. אבל תעזוב השתא משמע והוי לאו הניתק לעשה, והכא נמי לענין מ"ע דתשביתו. וא"ש קושיו' הש"א מהך דש"מ חלת דלדברי ר' עקיבא לא הוי ניתק לעשה)]

אך עדיין קשה מה שהקשו האחרונים מהא דתנן בפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. ואם איתא כדברי ר"י שהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו. א"כ איך קאמר ר' והושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. משמע דלדברי ר"א עוברין עליו בבל יראה ואמאי עובר הא המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו בלאו. ועוד בהדי' אמרינן בפסחים (דף מ"ח) אמר לו ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה. וא"כ קשה דלדעת ר"י דאמר דהמשהה את חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. א"כ אינו עובר בב"י. וע"כ חילקו האחרונים דדוקא אם קונה את החמץ כדי לבער מיד. כמו שכתבו התוס' לר"י הגלילי דיכול לקנות את החמץ כדי לבערו מיד. בזה דווקא אינו עובר עליו. אבל אם יקנה את החמץ ואין בדעתו לבערו מיד אז עובר עליו ובזה הי' מתורץ קושי' הראשונה. דאם אינו מבערו מיד בודאי עובר על ב"י וע"כ איכא צורך קצת שלא יעבור על בל יראה. כיון דאם אי אתה מתירו להשבית ביו"ט הרי משהה אותו כל היום ובזה בודאי הוא עובר. וכן הכא נמי בחלה אם יקרא לה שם לא יכול לבערה כל היום עד מוצאי יו"ט. ובכה"ג בודאי עובר בב"י אף אם דעתו לבערה. אך ממה שכתב המ"א (באו"ח סי' תמ"ו) דלכך אין מבערין כשמוצא חמץ ביו"ט משום דסמכינן אמה שכתב ר"י דהמשהה כדי לבערו אינו עובר. משמע דאפי' משהה אותו כל היום ג"כ אינו עובר

ע"כ ראיתי נחקור תחילה אם חמץ שקיבל עליו אחריות ישנו במ"ע דתשביתו. או אף שאינו שורפו כי אם מוציאו מביתו נמי יוצא דלא חל ע"ז עשה דתשביתו. וראיתי להש"א והאחרונים שהוכיחו דאם חמץ שקיבל עליו אחריות ליכא במ"ע דתשביתו א"כ אמאי כתבו התוס' דחמץ הוי לאו הניתק לעשה הרי הלאו כולל יותר מהעשה. דבלאו דב"י אתרבי נמי חמץ שקיבל עליו אחריות ג"כ. ובמ"ע דתשביתו אינו רק אם גוף החמץ שלו. והרמב"ם כתב (בפ"א מה' תמורה) ולמה לוקין על לאו דתמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר כו' שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם