עמק יהושע חלק א כט

מלקות. שהרי אם נכנס לפנים לוקה ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק דלא כרב חסדא דאמר בפסחים (דף ס"ז) דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור משום דכתיב בדד ישב הכתוב ניתקו לעשה שפסק בפ"ג מה' ביאת המקדש שאם נכנס המצורע לוקה שמונים וע"ש בכ"מ. וא"כ חייב מלקות משעה שנכנס למחנה ישראל. וא"כ תיפוק לי' דה"ל חייבי מלקיות והמלקות הוא ג"כ דבר שמביא לידי זדונו כרת כמו שמבואר ברמב"ם. אלא ודאי דהרמב"ם לטעמי' שכתב בס' בהרת דטומאתו רק מדרבנן. ולא שייך בזה מלקות. וע"כ פירש הרמב"ם הטעם דמצורע אם נכנס למקדש ענוש כרת ושגגתו חטאת. וע"כ אעפ"י דס' בהרת הוא רק מדרבנן ולא שייך בה מלקות אפ"ה הוי גזירה בדבר שמביא לידי זדונו כרת וחייב ע"ז נמי כמו שכתב הרמב"ם בחמץ בפסח בשעה ששית דחייב בה הז"מ. והכא נמי חייב הז"מ אע"פ שהוא רק מדרבנן: והכי משמע קצת בירושלמי דאפי' דבר שהוא מדרבנן יוכל הז"מ להתחייב מיתה. דאמרינן בירושלמי דסנהדרין (פי"א) חומר בד"ס מד"ת האומר אין תפלין לעבור על ד"ת פטור. חמש טוטפות להוסיף על ד"ס חייב כו' ר' בא ר' יוחנן בשם ר' הושעי' אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. כגון הנבילה כגון השרץ שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. פי' שטומאתן מד"ת. ופירושן דהיינו שיעורן הוא מד"ס. זחלין אפוי דרב הושעי' (פי' על דאמר האי שמעתתא משמי') והנה בירושלמי ריש פיאה פ"ק חגיגה דא"ר יוחנן מעה כסף ושתי כסף ד"ת תני ר' ייסא קמי' ר' יוחנן ראי כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף א"ר יוחנן ויש כן. א"ר יונה וכל השיעורין לא חכמים הם שנתנו כזית מן המת כזית מן הנבילה כעדשה מן השרץ כו' לא אתא מישאל אלא כמו דתני ר' הושעי'. דתני ר' הושעי' לא יראו פני ריקם אפי' כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף וב' כסף. א"ר יוסי ב"ר בון ר' יוחנן כדעתי' ור' הושעי' כדעתי' ר' יוחנן כדעתי' דו אמר כל השיעורין הלכה למשה מסיני דו אמר מעה כסף ושתי כסף ד"ת. ר' הושעי' כדעתי'. דו אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לשנות לפניו את השיעורין שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורין יהא יודע מאיזה שיעור שאכל. הוי דו אמר ראי' כל שהוא (ועיין בבבלי ביומא דף פ'). והנה לר' הושעי' דאמר דשיעורין מדרבנן. ואפ"ה חייב הז"מ. (ואפשר לומר דע"כ זחלין אפוי דרב הושעי' על שאמר האי שמעתתא משמי') אלמא אפי' בדרבנן נמי יכול להתחייב. אך אפשר לומר דס"ל לר"ה דהשיעורין הוא מד"ס כמו חמש טוטפות שדרשו בתורה והוו דאורייתא ג"כ (וכבר האריך בזה הכ"מ בענין קידושי כסף לדעת הרמב"ם בריש הלכות אישות ע"ש) ובמקום אחר יתבאר]

ומכל מה שנתבאר לעיל מוכח שבדבר שהוא חייב חטאת גזרו אפי' בבית ובחצר המעורבת. וע"כ בטבעת שאין עלי' חותם דהוי משוי לאיש אסור אפי' בבית ובחצר כן נ"ל

דיני חמץ

סימן ה

שאלה הא דאמרינן חמץ בפסח שקבל עליו אחריות דעובר עליו כבל יראה. אי אתרבי נמי לעשה דתשביתו ג"כ. או לא

תשובה גרסינן בפסחים (דף כ"ט) רב אשי אמר דכ"ע אין פודין. ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והכא בפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן קא מפלגי. מאן דאמר מעל כר' יוסי. ומאן דאמר לא מעל כרבנן. וכתבו התוס' דמכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותה שהי'. דאי אמרת עובר. אכתי אמאי מעל לרב יוסי. הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו. ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה. אלא ודאי לא עבר. וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה. ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ והנה הש"א והאחרונים הקשו על זה מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ה') שמע מינה מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצתה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכתבו התוס' דאי אמרינן מתוך שרי. אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך. ואם איתא דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. א"כ איזה צורך היום הוא. אלא ודאי דאף אי משהה כדי לבערו בלאו. וע"כ הוי צורך היום דהא עובר בלאו. ולכאורה הי' נראה לומר דאף דהמשהה את החמץ כדי לבערו אינו עובר. אעפ"כ איכא צורך היום דאף דמחמת הלאו אינו עובר עליו כשמחשב לבערו אעפ"כ בכל שעה קאי בעשה דתשביתו. והכא דייק לישנא דאמרינן בפסחים (דף כ"ז) אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל. והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. ולא נקט רק מחמת תשביתו דמצד בל יראה אינו עובר כשמבערו לבסוף אלא מחמת עשה דתשביתו. שעובר בכל שעה על עשה דתשביתו וכמו דאמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ד) שאין ת"ל עד בוקר. מה ת"ל עד בוקר. בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו. אלמא דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה דשריפת נותר ודחי ל"ת דיו"ט. אע"ג שאפשר לקיים העשה למחר. אעפ"כ מתוך שהוא עשה ומצוה לקיימה מיד ה"א דאתי עשה ודחי ל"ת. ומכש"כ דנקרא צורך היום קצת מחמת העשה דתשביתו וחביבה מצוה בשעתה. רק דיש לחלק. דדוקא בנותר ה"א דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דאפשר לקיימו למחר דהא התם כבר עבר על הל"ת. וכבר ביארתי בתשובה אחרת מה שכתב הרמב"ם דבעשה דלו תהי' לאשה כופין אותו לקיים מיד. והבאתי מה שכתב מהרי"ט אע"ג דבכל עשה אין כופין אותו לקיים מיד. ה"מ בסתם עשה. אבל בלו תהי' לאשה דכבר עברי' ללאו. וא"כ דילמא ימות ולא יקיים העשה. ע"כ כופין אותו לקיים העשה מיד. משא"כ בסתם עשה ומבואר במקום אחר [ובזה יש ליישב קצת מה שהקשה הט"א אהא דאמרינן בספ"ב דמגילה (דף כ') כל היום כשר לקריאת המגילה כו'. דאמאי לא חשיב נמי שריפת נותר דהוא נמי מצוה שביום. וכמו דאמרינן ביבמות (דף ע"ב) דנותר בין כזמנו בין שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום. וא"כ אמאי לא קחשיב נמי נותר אך לפי מה שביארתי ניחא דהתם קא חשיב דבר שזמנו לכתחילה כל היום. ורק זריזין מקדימין למצות. משא"כ נותר דכבר עברי' ללאו וע"כ כופין אותו לקיים מיד. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות נערה. דבמצות עשה דלו תהי' כופין אותו לקיים מיד]. וע"כ ה"א דבנותר אתי עשה ודחי לל"ת דהא במצות עשה זו כופין אותו לקיים מיד. משא"כ בעשה דתשביתו כיון דמשהה אותו ע"מ לבערו אינו עובר כלל. ואין בידו עבירת הלאו. וע"כ אין בו צורך קצת. דהא אפשר להמתין עד למחר. ולקיים העשה דתשביתו. וא"כ אפשר דלא הוי צורך היום כלל, וא"כ אמאי קאמר ס"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. דהא לדעת התוס' בעינן צורך היום קצת והכא ליכא צורך היום כלל

וע"כ נלע"ד לבאר. דלכאורה קשה מה שהקשה הש"א דהיכן מצינו בכל לאוין שניתק לעשה כמו לאו דגזל ומשכון. ופיאה. ואונס שגירש דכל הני הוי לאוין שניתק לעשה. וכי מותר לעבור על לאוין אלו שכונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה. ולמה נשתנה לאו זה הניתק לעשה שמותר להשהותו כדי לקיים העשה. וע"כ נ"ל דכל הני לאוין דאסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה היינו משום שאין העשה מצוה בפני עצמ'. ולא באה אלא לתקן הלאו. ולא עוד אלא שאפילו הלאו לא תיקן אלא ממלקות. אבל אעפ"כ איסורא דעבד עבד. אלא שהעשה