עמק יהושע חלק א כח

שכוונתו להקשות דלפי דברי רבינו שכתב שטומאתו בס' מדרבנן א"כ לא משכחת ז"מ שיתחייב מיתה ע"ז. כיון שאינו דבר שבמזיד חייב כרת ועל שגגתו חטאת קבועה. ונראה לישב דנהי דבנידון זה עצמו אינו חייב כרת. מ"מ הוא דבר המביא לידי דבר שזדונו כרת דאם נגע בככר של תרומה אינו נאכל. ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. כיון דאין בו שוה פרוטה דלא חזי להסקה. וכה"ג כתבו התוס' פ' הנחנקים עכ"ד. והוא תמוה דא"כ אמאי כתב הרמב"ם דאם נחלקו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה. וא"כ קשה דהא הוי דבר שמביא לידי זדונו כרת שאם נגע זה השני בשלישי א"כ אם ואמר הז"מ שזהו שני וא"כ יהי' הככר שלישי ויהי' פסול ולא חזי אלא להסקה ואם יקדש בו אשה אינה מקודשת ואם הוא באמת טהור הרי היא מקודשת

ע"כ נלע"ד דהרמב"ם בודאי לא סבירא לי' כדעת התוס' דאמרינן בפ"י דסנהדרין (דף פ"ז) הלכה זו הלכות אחד עשר דר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי ובעי שימור. ור"ל סבר דעשירי לא בעי שימור. והקשו התוס' דלר"ל דלא בעי שימור א"כ אם יאמר הז"מ כר"י דבעי שימור הרי מחמיר הוא ואון כאן דבר שמביא לידי זדונו כרת. ותירצו דלדברי ר' יוחנן אם וקדש בו אשה אינה מקודשת ובאמת מקודשת. ודעת הרמב"ם אינו כן. דמאי נ"מ אם הוא מחמת טעות כיון דסבירא להז"מ כר"י ואם יצייתו לו כמו דאמרינן עד שיורה לעשות הרי אינו שוה בעיני העולם כי אם פחות משוה פרוטה ואפי' לדעת החולקים טל הז"מ אינה מקודשת. כיון שבעיניהם אינו שוה ואי משום דבעיר אחרת שאינם סוברים כהז"מ הוא שוה פרוטה הא בלאו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין ודף י"ב) קידשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וקידושי ודאי לא הוי לכ"ע כיון שלדעת הסוברים כז"מ הוזל הככר. ולא איכפת לן מאיזה טעם שיהי'. דאל"ה למה כתב הרמב"ם שאם נחלקו בציצית זה אומר כשר וזה אומר פסול פטור הז"מ משום שאינו מביא לידי דבר שזדונו כרת הא יש נ"מ דאם הם ציצית כשרים הרי הם שוים פרוטה ואם הם ציצית פסולים אינם שוים פרוטה. אלא ודאי דבזה אין נ"מ. דאם הוזל הקמח ואינו שוה פרוטה לכ"ע אינה מקודשת. דלא איכפת לן אם זה טעות כיון דמ"מ הוזל. ואין השומא שלו שוה פרוטה

וכל זה לדעת הרמב"ם דס"ל דהא דאמר ר"א בסנהדרין (דף פ"ח) דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואין לנו אלא תפלין כו' דאיה לי' לר"א נמי הנך דרשות דלעיל. וא"כ קשה דתיפוק לי' דאם הם תפלין כשרים הרי הם שוים פרוטה דתפלין אקרי ג"כ נכסי כמו דאמרינן בב"ב (דף קניה) ועיין בחולין (דף קנ"א) גם מאי פריך והא איכא ציצית דעיקרו מד"ת כו' ומשני דאי קשר עליון מדאורייתא גרוע ועומד הוא וע"כ אינו חייב בזה הז"מ. וקשה דתיפוק לי' דהז"מ חייב משום שהוא דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"י קידושי אשה. דאם הציצית כשרים הם שוים פרוטה. ואם הם פסולין אינם שוים פרוטה. אלא ודאי דזה לא מקרי דבר שהוא מביא לידי זדונו כרת כמו שבארתי דכיון שהוא עפ"י השיווי וא"כ מאי נ"מ אם הוא באמת או בטעות וכמו שכתב הרא"ש דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. ואפי' לדעת הרמב"ם דחיישינן מדאורייתא שמא שוה פרוטה במקום אחר כמו שהביא הרא"ש בפ"ק דקדושין אעפ"כ לא איכפת לן מאיזה טעם שהוא. וכ"ת דא"כ תקשה לדעת הרמב"ם קושי' התו' דאיך אמרינן שם דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל. דלר"ל אם יאמר הז"מ כר' יוחנן מחמיר הוא ואיזה קולא יבוא מזה שיהי' מביא לידי דבר שזדונו כרת. הא לא קשי' מידי לדעת הרמב"ם שהרמב"ם כתב (בהלכות ממרים ה' א') זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהם מתירים והוא אוסר. ה"ז חייב מיתה אלמא דלדעת הרמב"ם כיון דבצד א' הוא דבר שמביא לידי זדונו כרת. אפי' הוא אוסר והם מתירים אעפ"כ חייב והשתא ניחא דאעפ"י שלר"ל אם יאמר הז"מ כר' יוחנן מחמיר הוא. אעפ"כ כיון דיש בדבר זה זדונו כרת ושגגתו חטאת. אעפ"י שהז"מ מחמיר. אפ"ה חייב

והשתא ניחא מה שכתב הרמב"ם שאם נחלקו בשני לטומא' אינו מחוייב דזה לא הוי דבר המביא לידי זדונו כרת דלא סבירא לי' כדעת התוס' דאם יוזל השווי עפ"י הז"מ יתחייב ע"ז הז"מ כמו שכתבו התוס' גבי הא דר"י ור"ל כמו שביארתי. והתוס' לטעמייהו אזלי דאם יחל השווי מקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת. והא דפריך בגמ' והא איכא ציצית כו' אעפ"י שיש נ"מ בענין השווי דאם הם ציצית כשרים הם שוים פרוטה ומקודשת. ואם הם ציצית פסולים לא הוי דבר שמביא לידי זדונו כרת. הא לא קשי' דהתוס' אזלי לטעמייהו שכתבו דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל תדע דקאמר ואין לנו אלא תפלין ואליבא דר' יהודה תיפוק לי' בלאו"ה דאם הם תפלין כשרים הם שוים פרוטה. ואם הם פסולים אינם שוים פרוטה. וע"כ כתבו דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל. וע"כ אעפ"י דהוי דבר שמביא לידי זדונו כרת. אפ"ה לא מחייב. דלא מחייב ר"א אלא בדבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. וע"כ פריך הגמ' והא איכא ציצית. ומשני דממ"נ אם קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא וכו'. ואעפ"י שיש נ"מ דאם הם ציצית כשרים הם שוים פרוטה ואם מקדש בו אשה מקודשת ואם הם ציצית פסולים אינם שוים פרוטה והוי דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת. אפ"ה לא מיחייב הז"מ. דר"א לית לי' הנך דרשות דלעיל. ואינו חייב אלא א"כ יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. אבל לעיל (דף פ"ז) בהא דא"ל רב הוא בר חיננא תרגמא מתניתא אליבא דר"מ דאמר דחייב על דבר שמביא לידי זדונו כרת ושגגתו חטאת. וקאמר הלכה זו הלכות אחד עשר. דאיתמר עשירי ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי. שפיר פירשו התוס' דנ"מ לענין קידושי אשה

ומה שהקשה המגיה במ"ל ברמב"ם. ספ"ב מה' נגעים דכיון דטומאתו בספק מדרבנן. א"כ לא משכחת שיתחייב הז"מ מיתה. הא לא קשה מידי שהרמב"ם כתב בהלכות ממרים (שם ה' א') וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת. כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בניסן בשעה ששית ה"ז חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והשתא א"ש דאפי' אינו טמא רק מדרבנן אעפ"כ חייב ע"ז. דהא הרמב"ם סבירא לי' דאפי' חלק בגזירה מן הגזירות נמי חייב אם הוא גזירה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא קשה מידי: [ובזה יתיישב נמי קושית הכ"מ דאיך פסק הרמב"ם דטמא גבי ס' בהרת קדמה הא אמרינן בב"מ (ד' פ"ו) ס' הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ורבה נמי הכריע שהוא טהור. וא"כ אמאי פסק הרמב"ם שהוא טמא. ותירוצו דחוק. ולפי מה שביארתי אפשר לומר דהא דפליגי במתיבתא דרקיע היינו אם הוא טמא מדאורייתא או טהור. וע"ז הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי שהוא טמא. אבל אעפ"כ טמא מס' ככל ס' דאורייתא דאסור מדרבנן לדעת הרמב"ם]

ובזה יתיישב נמי מה שקשה לי בדברי הרמב"ם דלמאי כתב בנגעי בשר. שלדברי האומר טהור מותר להכנס במקדש לאכול קדשים. שטעם זה סתרו התוס' דהא בעינן חטאת קבועה כמו גבי פר העלם דבר. בשלמא טעם התוס' שכתבו דנ"מ לענין ככר של תרומה לא רצה הרמב"ם לפרש. כמו שבארתי דהרמב"ם לא סבירא לי' דנ"מ בזה. אבל אמאי לא פירש הטעם משום