עמק יהושע חלק א כו

שאומר דאפי' באיש גזרו משום תכשיט. ואף שהוכחנו מהירושלמי דבאיש ליכא משום תכשיט. עכ"ז כיון דדבר זה שנוהגים האנשים לצאת משתנה לפי המקום ולפי הזמן יש להחמיר בזה. והנראה לע"ד כתבתי

וכיון שביארנו בתשובה ליישב דעת הרמב"ם שפסק דלא גזרו בבית ובחצר המעורבת. והארכנו ליישב כל הקושיות מהך דסנהדרין (דף ס"ח) שאמר מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות. דאף דבבית הוה. אפ"ה כיון שהוא סובר דשבת לאו זמן תפלין הוא כר"י הגלילי דיליף מן ושמרת א"כ אתי איסור הלאו של ושמרת ומשוי עלי' כמשאוי אע"פ שהסוגי' מתיישבת שפיר. אעפ"כ לא יתיישב לשיטת הרמב"ם שכתב בהלכות תפלין (ה' י"א) מי שהניח תפלין קודם שקיעת החמה וחשכה עליו אפי' הן עליו כל הלילה מותר כו'. וכל המניח תפלין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו ע"כ. אלמא שסובר דהא דאמרינן כל המניח תפלין אחר שתשקע החמה עובר בלאו זהו דוקא במניחן לכתחילה. אבל אם הם בראשו אינו עובר עליהם בלאו. וא"כ לא יתיישב הך דר' אליעזר דהוי שבות אפי' בבית משום שסובר לילה לאו זמן תפלין הוא והוי משוי ע"כ גזרו אפי' בבית או בחצר המעורבת. דהא לדעת הרמב"ם אפי' מאן דסבר לילה לאו זמן תפלין היינו דוקא אם מניחן לכתחילה אבל אם הם בראשו אינו עובר בלאו וא"כ לא הוי כמשוי. ויש לומר דר"א יסבור דאפי' אם הם בראשו עובר עליהם בלאו. והא שפסק הרמב"ם דאינו עובר עליהם אלא א"כ מניחן. היינו משום שלא תקשה עליו הסוגיות כמו שכתב הכ"מ. אבל ר"א יסבור דאפי' אם הם בראשו עובר עליהם בלאו. וע"כ סובר דיש בו שבות אפי' בבית או בחצר

ובזה יתיישב הירושלמי פ"ב דשבת דאמרינן התם מעשה בר"א שהי' גוסס ע"ש עם חשיכה. ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את התפלין. א"ל בני הנחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עלי' כרת. ובאת לחלוץ תפלין שאינם אלא רשות ואינם אלא מצוה ובש"ס דילן בסנהדרין (שם) אמרינן דהוי שבות ובירושלמי קרי לה רשות. ולפי מה שביארתי יש לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות) ר' אבהו בשם אלעזר הנותן תפלין בלילה עובר בעשה. ומה טעם ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. ימים ולא לילות פרט לשבתות ויו"ט. והא ר' אבהו יתיב ומתני ברמשא ותפלין עילוי. מצדדן הי' וכמין פקדון הי' בידו. אית דבעי מימר לא אמר אלא הנותן אבל אם הי' מבע"י מותר. (וע"ז סמך הרמב"ם שפסק דאם הם בראשו מותר) וכיון דאם הם בראשו מותר. א"כ ליכא איסורא ולא הוי משוי ולא גזרו עליהם בבית. אבל הש"ס דילן ס"ל דלדעת ר' אליעזר אפי' הם בראשו אסור להניחן בשבת. וכמו תירוץ הראשון שבירושלמי דמשני מצדדן הי' כו' וכיון דאיכא איסורא ע"כ גזרו עליהם אפי' בבית. וע"כ קאמר הש"ס מניחין איסור סקילה. ועוסקין באיסור שבות

אך אעפ"כ קשה לי לכאורה ליישב דעת הרמב"ם שסובר כרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עלי' כמשוי. דלכאורה משמע דהרמב"ם לא סבר להאי כללא. דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ח) אמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואנו אין לנו אלא תפלין ואליבא דר' יהודה. והקשה הט"א דלמה לי' לחייב את הזקן ממרא טל תפלין משום שעיקרו מד"ת ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. הא ר' יהודה אית לי' שבת זמן תפלין בפ"י דעירובין (דף צ"ו). וכיון דשבת זמן תפלין א"כ אם יניח שני זוגות תפלין בשבת יעבור בבל תוסיף דבזמנו לא בעי כוונה. וכן אם יוסיף בית א' בתפלין כיון דעובר על בל תוסיף משוי עלי' כמשוי. וא"כ אם יצא בהם בשבת חייב חטאת. והוי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ונמצא דחייב על התפלין אם הוסיף בית א' משום זדונו כרת ושגגתו חטאת. כמו דחשיב בסנהדרין (דף פ"ז). ולי נראה דעל רש"י אין כ"כ קושי' שיסבור כמו שכתבו התוס' שם דר"א לא חייש לכל הני דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא אבל לפי מה שכתב הרמב"ם לא יתיישב. שהרמב"ם כתב (בה' ממרים פ"ד ה"א) זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב מיתה. וכן כל כיוצא בזה. ובה"ג כתב ואם לא תביא המחלוק' לידי כך ה"ז פטור. חוץ ממצות תפלין בלבד כיצד הורה להוסיף טוטפות חמישית בתפלין ויעשנה ה' טוטפות ה"ז חייב וא"כ מוכח להדי' שסובר דהא דאר"א דאינו חייב אלא על דבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין ואליבא דר"י. לא אהני דרשו' דדרשינן מכי יפלא. דהא פסקה הרמב"ם לתרווייהו דאם הורה בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב מיתה וכן בתפלין משום שיש בו להוסיף. וא"כ תיפוק לי' דהוא דבר שמביא לידי זדונו כרת. כמו שכתב הרמב"ם שאם הי' מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה ודבר זה מביאה לידי דבר שני אפי' אחר מאה דברים אם יביא בסוף דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ה"ז חייב. אלא ודאי דהרמב"ם לא סבר כרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עלי' כמשוי

ונראה לי דמזה אין הוכחה דהרמב"ם לא סבר כרש"י. דהא אפי' אי תימא דהרמב"ם סובר דלא אתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשוי. אפ"ה לא ניחא. שהרמב"ם כתב (שם ה"ג) אבל אם נחלק בשאר מצות. כגון שחלק בציצית זה אומר פסול וזה אומר כשר כו' ה"ז פטור והוא מהגמ' דסנהדרין (דף פ"ח) דפריך והאיכא ציצית דעיקרו מד"ת ופרושו מד"ס. ומשני דבציצית ליכא למימר הכי דאי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא. וא"כ קשה דאפ"ה יהא חייב משום דהוי דבר שזדונו כרת כמו דאמרינן בשבת ובמנחות (דף ל"ז) אמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת. ע"כ נלע"ד דע"כ אינו חייב בה דאף דהוי דבר שמביא לידי זדונו כרת אפ"ה לא הוי שגגתו חטאת משום דטעה בדבר מצוה והטועה בדבר מצוה אע"ג דלא עביד מצוה אינו חייב חטאת. ואנן בעינן שיהא שגגתו חטאת. והראי' דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ז) נגעי אדם בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן אם בהרת קדמה לשער לבן כו'. ופי' רש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב ולר' יהושע פטור. וכתבו התוס' דבכי האי גוונא לא חשיב זקן ממרא כיון שהוא בעולה ויורד דהא ילפינן דבר דבר מונעלם דבר ובפר העלם דבר בעינן שיהא דוקא חטאת קבועה. ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה ע"כ. אלמא דבעינן שיהא דוקא זדונו כרת ושגגתו חמאת. וא"כ אם אמרינן דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור מחטאת ליכא חטאת. והרמב"ם פסק (בה' שגגות פ"ב ה"ח) שאפי' מל של א' בשבת בשבת פטור ואע"ג דלא עשה מצוה. והכא טעה בדבר מצוה וזמנו בהול ג"כ דהא צריך ללבוש ציצית או תפלין למ"ד שבת זמן תפלין וזמנו כל היום. וע"כ כיון שפטור מחטאת אינו חייב ע"ז הזקן ממרא

וכ"ת א"כ איך אמר רב הונא במנחות (דף ל"ז) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חיוב חטאת. הא טעה בדבר מצוה ופטור מחטאת. הא לא קשי' דאיכא למימר דרב הונא לטעמי'. דתנן בספי"ט דשבת (דף קל"ז) מי שהי' נו שני תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב. ואמרינן בגמ' רב הונא מתני חייב ורב יהודא מתני פטור. פי' דרב הונא הא דפליגי ר"א ור"י הוא במל של ע"ש בשבת דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. אבל במל של אחר השבת בשבת כ"ע מודו דחייב חטאת דטעה בדבר מצוה ולא