עמק יהושע חלק א כה

בו לחצר. ואף דאמרינן שם ר' לייא בשם ר"ש בר חייא אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר וכן מסיק בירושלמי שם הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר היינו דווקא בחצר שאינה מעורבת. אבל בחצר המעורבת לא גזרו במקום שאינה חייבת חטאת

וכ"ת דא"כ לפי מה שביארתי דבתכשיט לא גזרו אלא בחצר שאינה מעורבת. אבל בבית או בחצר המעורבת שרי כמו שכתב הרמב"ם. א"כ תקשה קושית התוס' מהא דאמרינן בריש כירה (דף מ"ו) השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי. ואם הי' ראוי להתקשט בהם בבית או בחצר לא הי' לו לומר הטעם משום דאיכא תורת כלי. תיפוק לי' דהא מותר ללובשן בבית או בחצר המעורבת. זה אינו ולא קשה מידי דעולא לטעמי' דאמר בשבת (דף ס"ב) וחילופיהן באיש ומידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. וכיון דאמר טבעות משמע דכל הטבעות בכלל בין שיש עלי' חותם ובין שאין עלי' חותם. וא"כ קשה דאמאי מותר לאשה לטלטל טבעת שיש עלי' חותם ואיש טבעת שאין עלי' חותם הא אם יצאו בהם בשבת חייבים חטאת. דלא הוי גביהו תכשיט אלא משוי דהא כבר ביארתי דכל שאסור משום משוי וחייב חטאת גזרו עליהם אפי' בבית ובחצר המעורבת. דחמירי מתכשיט. וא"כ אמאי תני' דהטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. וע"ז קאמר עולא הטעם דאעפ"כ מותר לטלטלן. הואיל ואיכא תורת כלי עליהם. ומכל מה שנתבאר מוכח שהעיקר כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כל מקום שאסרו חכמים לצאת בהם לר"ה אסור לצאת בחצר. היינו דווקא חצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת ובבית לא גזרו. וזהו דווקא בתכשיטין דאפי' אם יצא בהם אינו חייב חטאת. אבל במשאוי כגון טבעת שאין עלי' חותם לאיש. וטבעת שיש עלי' חותם לאשה. אסור לצאת בהם אפי' בבית או בחצר המעורבת

ומעתה נבאר הירושלמי דקאמר דלכך גזרו בתכשיטין בנשים ע"י שהנשים שחצניות הן מתירות להראות לחברתה. וקאמר והאיש ע"י שאינו שחץ מותר. וקאמר שמעינן מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט. הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור. ופשט דגזרו בתכשיט אפי' באיש נמי. ודחי זה הפשיטות. ומשני הדא אמרת העשוי לכך ולכך פי' שהמפתח של זהב עשוי לאיש לפתוח בו ולאשה לתכשיט מפני שהוא של זהב. הדא אמרת א' האיש וא' האשה. פי' דהי' קשה לו דא"כ איך יצא ר"ג בו והא כיון שעשוי לפתוח בו א"כ איך יצא ר"ג בו. והא אם יצא בזה בר"ה חייב חטאת דהוי דרך הוצאה דפעמים שמוליכו לקופסא ומניחו בידו. ע"ז אומר בירושלמי הדא אמרת א' האיש וא' האשה. פי' דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן כמו דאיתא בש"ס דילן בפ"ו דשבת (דף ס"ב) דאמרינן איתבי' אביי לעולא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה. ואי אמרת נשים עם בפני עצמן. איך אמרינן דהנשים מכניסות התפלין כיון דלגבייהו לא הוי דרך מלבוש. אלא ש"מ דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן

והכי איתא הך ברייתא דהמוצא תפלין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה בקצרה בירושלמי רפ"י דעירובין. דאמרינן התם תני א' האיש וא' האשה כו'. לא יהא מחוור אצל האיש ויהא מחוור אצל האשה. א"ר אלעזר מאן תנא ר"ג היא דתני טבי עבד ר"ג הי' נותן תפלין ולא מיחו בידו חכמים כו' הוא עבד הוא אשה. והנה הק"ט פירש דהטעם משום דר"ג סובר דתפלין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא וע"כ לא מיחו בו. והוא כתירוצא דהש"ס דילן בשבת (דף ס"ב) דמשני קא סבר ר"ע שבת זמן תפלין ולילה זמן תפלין. אבל זהו טעות דהא ברפ"ב דסוכה אמרינן בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"ג דתני טבי עבדו של ר"ג הי' נותן תפלין ולא מיחו בו חכמים. והא מיחו בידו (פי' במה שהי' ישן תחת המטה) שלא לדחוק את החכמים. ואם איתא דסובר ר"ג דתפלין הוי מ"ע שלא הז"ג. א"כ מאי פריך הירושלמי מסוכה דהוי מ"ע שהז"ג אלא ודאי דהפי' הוא בירושלמי כיון דטבי עבדו הי' מניח אע"פ שאינו מחויב ה"נ אשה מותרת להניח תפלין אע"פ שאינה מחויבת. וע"כ אמרינן מיגו דהוי מלבוש לאיש ה"נ לאשה. ולא כעולא דאמר נשים עם בפני עצמן הן. וע"ז אמר הדא אמרת א' האיש וא' האשה. כמו דאיתא בברייתא התם אליבא דר"ג. ור"ג לטעמי' דאמר א' האיש וא' האשה ודו"ק. וע"כ גערו בו חביריו משום תכשיט. דאף דלא גזרו באיש משום תכשיט. אעפ"כ כיון דמצד שהי' לר"ג לתשמיש הי' אסור לצאת בו כלל לחצר או לבית. אלא דיצא מחמת שהי' לאשה לתכשיט. וכיון דהוי תכשיט לאשה הוי תכשיט לאיש. וע"כ מותר לכנוס בו לחצר שאינו מעורבת משום תכשיט. דכיון דשרינן לו מחמת שהוא מותר לה וכיון דלגבה הוי תכשיט. ובאשה ודאי דגזרו בחצר. לכן לא הי' לר"ג ג"כ ליכנס בו בחצר. והשתא א"ש הא דגערו בו חבריו משום תכשיט דלא שרינן לו יותר מלאשה. כמו דאמרינן גבי תפלין דאם לא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן. ומותרת להכניס התפלין. אעפ"כ לא שרינן לה להכניס יותר מזוג א'. אע"ג דלדידה ליכא נ"מ. דבשלמא לגבי איש אמרינן בפ"ב דעירובין (דף צ"ה) דרך מלבוש כחול שוי' רבנן ובחול זוג א' והכי נמי בשבת. אבל לגבי אשה לא שייך הא דאמרינן דרך מלבושו כחול. אלא כיון דלא שרינן לה אלא מחמת דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן. לא שרינן לאשה טפי מלאיש. ה"נ בנידון דידן כיון דלא שרי לר"ג רק משום שהוא תכשיט לאשה ג"כ. ע"כ לא שרי לאיש יותר מלאשה. וכיון שהיא אסורה משום תכשיט דלגבי דידה שייך דילמא שלפי ומחוי הכי נמי באים. אבל לעולם בדבר שאינו רק תכשיט לאיש בלחוד לא שייך באיש דילמא שליף ומחוי כמו שפסק ר"ת. דבאיש לא שייך דילמא שליף ומחוי. ואח"כ אומר בירושלמי הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת. אפ"ה אסור לצאת בו בחצר. פי' דאל"ה הוי מוכרח לומר דגערו בו לא משום תכשיט אלא משום דסברי דהוי משוי. ובמשוי נוכל לומר דחצר מעורבת הי' וגערו בו משום דלמא יצא בהם לר"ה. אבל בתכשיט כיון דאפי' אם יוצא בהן אינו חייב חטאת לא גזרו בחצר. וכר' ענני בר ששון דאמר הכל ככבול דמותר לחצר (שבת דף ס"ד). וכמו שאמר שם בירושלמי כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת. מותר ליכנס לחצר רב בא בשם ר' ששת מתניתא אמרה כן ובכבול ופאה נכרית לחצר. אבל השתא דמסיק בירושלמי דגערו בו חבריו משום תכשיט וכמו שבארתי. א"כ מוכח דאפי' בתכשיט דאפי' אם יוצא בו לר"ה אינו חייב חטאת. אפיה גזרו בחצר ג"כ. וא"כ כיון שהוכחנו תחלה בדבר שהוא אסור משום משוי אסור אפי' בבית ובחצר המעורבת. א"כ אפי' לדעת התוס' בשבת (דף ס"ד) דכיון שאין לנו עתה ר"ה הוי כרמלית שלנו כמו חצר שאינה מעורבת ומותר לפי מה שפסקו כר' ענני בר ששון. אבל בטבעת שאין עלי' חותם לאיש דאם יוצא בהם לר"ה חייב חטאת וגזרו אפי' בחצר אסור לצאת אפי' בחצר המעורבת ובבית. ואף שבעה"ת לא החמיר במשוי. רק במבואות שלנו. אעפ"כ לפי מה שבארנו אסור אפי' בבית ובחצר ואע"ג דאיתא בש"ע דבזמן הזה שנהנו האנשים לצאת בטבעת שאין עלי' חותם הרי להם כתכשיט ושרי. אעפ"כ כיון שיש מי